פעמים רבות אנחנו מוגדרים ע"י מה שאנחנו חושבים שהוא "תפקיד חיינו". לפעמים לא מקבלים עבורו שכר נראה לעין ומתוגמלים בהרגשת ערך, בתחושה של הצלחה, בדימוי של חשיבות ובהרגשה שאנחנו בלתי ניתנים להחלפה. הספר הזה מסופר מפיו של מר סטיוונס שהוא רב משרתים בדרלינגטון הול. הסיפור כולו מתרחש במהלך טיול - כנראה הראשון בחייו - שהוא עורך בשנות החמישים של המאה הקודמת, וזכרונותיו מתפקידו בשנות העשרים והשלושים, התקופה שבין מלחמות העולם. למר סטיוונס יש מטרה בטיול הזה אבל היא תשאר סמויה מעיניו גם כשישלים את משימתו, וכנראה עד סוף חייו.
אישיגורו בונה את דמותו של מר סטיוונס בעדינות רבה: אדם נטול מודעות לחלוטין, נבוך בנסיבות חברתיות שאינן קשורות לתפקידו, חסר סקרנות ולא מטיל ספק באדונו. מטרתו היחידה בחייו היא לתת שרות מצויין, לארגן את חיי האחוזה בה הוא משרת על הצד הטוב ביותר. הוא אינו רואה - ולא רוצה לראות - את התמונה הכללית, זו שמעבר לכתם על כלי הכסף. הוא אינו מצרף את מה שהוא רואה ושומע למסקנות כלשהן. הוא פשוט עומד על משמרתו ומבצע את עבודתו גם כשהיא עולה לו בדברים היקרים לו מכל. ובשביל לבצע אותה הוא חיב שלא לדעת מה הדברים היקרים לו מכל. באותה תקופה אנגלים מהמעמד הגבוה (בינהם לורד דרלינגטון) "שיחקו במדינאות" והמון פגישות, ועידות, ארוחות וסופי שבוע סודיים אורגנו והפגישו דיפלומטים ואנשים בעלי עוצמה פוליטית במטרה להחליף מציאות פוליטית אחת באחרת. מר סטיוונס שומע הרבה ומבין מעט מאד.
אחת האפיזודות השוליות בהן נזכר מר סטיוונס ממחישה דילמה שרבים מאיתנו מתלבטים בה. לורד דרלינגטון, שהושפע מרוח אנטישמיות שרווחה באותם ימים, מורה לרב המשרתים שלו לפטר שתי משרתות זוטרות, בגלל יהדותן. האורחים שלו, לדבריו, יחושו אי נוחות אם יהיו יהודים בבית. מר סטיוונס מרגיש אי נוחות, אך אינו מוחה, פונה לסוכנת הבית ומורה לה לשלוח אליו את המשרתות כדי שיפטר אותן. סוכנת הבית הנדהמת מתמרמרת על אי הצדק, כועסת ומאיימת בהתפטרות. מר סטיוונס אינו מגיב, המשרתות מפוטרות, וסוכנת הבית אינה מתפטרת. לימים כשהוא שואל אותה על כך היא משיבה שלא התפטרה כי חששה מהצפוי לה. המעשה עורר בה התנגדות וכעס אבל המחיר שהיה עליה לשלם על מה שנכון לעשות היה גבוה מדי. זה הסיפור שנגע לי יותר מכל: אני מכירה אותו אישית.
הספר הזה מעולה. אישיגורו בונה דמות חיה ונושמת, כזו שאנחנו מבינים. כזו שאנחנו עצובים בשבילה ולמרות שעולמו של מר סטיוונס כה רחוק מעולמנו הוא דמות אמיתית ואמינה. אנחנו מבינים את הצורך שלו להפוך דברים שהם זוטי זוטים לבעלי חשיבות עליונה ולהחליף את כל מה שאבד לו באישיות מקצועית לתפארת, כזו שמה שהיא עושה מתפרש לו כ"כבוד". ואכן כשאחד שהוא פוגש במסעו שואל אותו מהו "כבוד" בעיניו הוא עונה "לא להתפשט בפומבי". וגם את זה, תודו, אנחנו מכירים מניסיון. רותקתי, התעצבתי וחשבתי עליו הרבה. מי שעוד לא קרא - כדאי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
