“ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. מרי מק'קראקן מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פרט שיכול לעזור. בפועל, נכנסת ילדה נוהמת בת 8, הממהרת להתחבא בארון המעילים, מגינה בחירוף נפש על שקית האוכל שלה, ממנה היא אוכלת כשבא לה ואינה משתפת פעולה בשום צורה. וכך, אט אט, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל עם המון אינטואיציה, מצליחה מרי להגיע למצב של ילדה המתפקדת כמעט במלואה, תוך ביקורת על אבחונים קודמים שנעשו לה, שאיבחנו בצורה מוזרה ובאו לידי מסקנות מרחיקות לכת וכמובן שגויות. תוך כדי התקדמות הסיפור, באים גם סיפוריהם של הילדים האחרים בכיתה, המתמודדים לקראת יציאה מהמעגל המחבק של בית הספר הזה לעולם ה"נורמלי", וגם סיפורה האישי של מורה לא מוסמכת, אך רבת תושיה, שאינה מצליחה להתמודד עם חוקי מערכת החינוך האמריקאית. מלא השראה. ואם כבר בסרט עסקינן, ג'יין אלכסנדר היתה מרי מק'קראקן בגרסה המקורית. לי משום מה עברה בראש ג'ניפר אניסטון. ומי תהיה חנה? שירלי טמפל, כמובן.”

“הספר "חמודית" מתאר את חוויותיה של מרי מק'קראקן, ששימשה כמורה בפועל בבית ספר לילדים עם בעיות חברתיות\קשיים נפשיים. הדמות של חנה\חמודית היא הדמות המרכזית שאנו צופים בהתפתחותה מתחילת הספר כילדה פרועה, מזוהמת ואנטי-חברתית לילדה נקיה, מסודרת ומתקשרת. בנוסף לחנה יש עוד שלושה תלמידים בכיתה, כל אחד עם בעיותיו הוא, אשר יוצרים אינטראקציה בינם לבין עצמם וגם עם חנה, התלמידה החדשה. מרי, שלא סיימה את הכשרתה כמורה, הצליחה להגיעה עם התלמידים להישגים, תוך שימוש בשיטות שונות, שאנו מקבלים טעימה מהן בספר. אחד מהרגעים היפים בספר מתרחש כאשר הילדים שומעים סיפור הגורם להם להשליך ממנו על עצמם, והם מציגים את השינויים שכל אחד ואחד מהם עבר מאז שנכנס לכיתה ועד לאותו הרגע, ובכך מראים שהם היו מודעים למצבם לאורך כל הזמן, ואף חשו בשינויים שחלו בהם. הספר קל ונעים לקריאה, למרות הנושא ה"כבד".”

“בע"ה Nobody knows it but you've got a secret smile / And you use it only for me (Semisonic) האמת היא שכולנו בודדים. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו, להיכנס לראש שלנו ולהבין מה קורה. אבל אנחנו מנסים. אנחנו קובעים חוקים ומוסכמות. אם כל בני האדם יחייכו כשהם שמחים, אז נדע מי שמח ומי לא. אם כל בני האדם יקראו לצבע של השמיים "כחול" ולצבע של הכלניות "אדום", שיחות החולין יהיו קלות בהרבה. אם כל בני האדם יבכו כשכואב להם, נדע איך לעזור להם. בסופו של דבר, אנחנו מחפשים שפה משותפת. אבל זו המצאה - אפשר לרמות, בשפה המשותפת שהמצאנו. אין לה אחיזה ממשית במציאות. ולכן, כשאנחנו רואים אנשים שלא נשמעים לשפה הזאת אנחנו מפחדים. אנחנו מסובבים את הראש כדי לא לראות אותם, לועגים להם, מתרחקים מהם. זה מפחיד להיזכר שלא כולם מצייתים למוסכמות שלנו, לא כולם מרגישים ומגיבים ופועלים ע"פ אותם עקרונות. אבל יש כמה אנשים שמצליחים לגשר על הפער. יחידי סגולה הם; כי זה קשה, קשה מאוד ליצור שפה חדשה, שפה שמתאימה רק לבן אדם אחד, ובאמצעותה להגיע אליו ולעזור לו. לרקוד על שתי החתונות, להיות נחמד ומנומס ועוטה מסכות - פעמיים. להיענות למוסכמות ולציפיות של שני העולמות. אין לגיבורים האלה את הפריבילגיה להגיע לעבודה עייפים, או כועסים, או מודאגים. הם משקיעים את כל כולם באחרים, באלה עם השפה הייחודית; בונים קשר של אהבה ואמון ותמיכה במחוות קטנטנות, בטקסים קבועים, בסבלנות אין קץ. ועל זה הספר. האתגר שמארי מתמודדת איתו הוא לא עצם העבודה עם הילדים שלה; אלא הצורך לשחק בשני המגרשים, לדבר עם חלק בשפת השקרים והשטחיות של "הנורמלים" ועם חלק בשפת המחוות והטקסים שהיא פיתחה איתם. וזו אולי הנקודה האכזרית ביותר, כי כל עולם מתנהל באופן אחר. אם עזבת אותו, לא מובטח כלל שתזכה לחזור אליו; וודאי שלא תוכל לשוב ולדבר באותה שפה. אני יכול לשוב ולפגוש את חיים, הילד שעזרתי לו, ואין לי מושג כיצד הוא יגיב. ייתכן שהוא לא יתייחס אלי כלל; ייתכן שהוא מיד יצעד אלי וירמוז שהוא רוצה שנלך לטייל; ייתכן והוא יתבלבל ויפחד, ינסה להתעלם ממני או לתקוף אותי. ומי ייתן שהיכולת לגשר על הפער לא תנטוש אותי; כי להיות מסוגל להביט על השונה ממני באהבה ובחמלה ובהזדהות, זו מתנה שאין גדולה הימנה.”

“עדיין לא עברה חצי שנה מאז שיצאתי מההדרכה ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת. יותר מהכל, אני מתגעגעת לחניכות. לקשר הקרוב איתן, לידיעה מה עובר עליהן - כל אחת ואחת - השבוע. לתזכורות לעצמי לברר איך היה הניתוח של אחיה של זאת ואיך היה המבחן באנגלית של ההיא, זה שהתכוננו אליו יחד. מתגעגעת לדפיקות בדלת כשהייתי חולה, לחיוך הענק שהן הביאו לי, לחיפוש אחר מה שיקדם כל אחת. לשיחות האישיות והשבטיות איתן, לתמימות הפשוטה שלהן. בכלל, לפשטות. לקבלה הכל כך גדולה שלהן לכולם. מתגעגעת גם לחולצתנועה, לתחושה שמילאה אותי כל הזמן, להרגשה שאני משקיעה את כל כולי בשביל אחרים. מתגעגעת לישב"צים, לקשר הכל כך צפוף עם הקומונרית, לצוות, לחשיבה המשותפת על איך מקדמים את הסניף. מתגעגעת ללימוד בשבתות, ללמד תנ"ך בצורה שהיא שונה מהרגיל, בצורה בה הן בוחרות לבוא ללמוד. אני מתגעגעת לטיולים, למחנות, לצחוקים, לעלילות יהוקפץ שהלכו והשתכללו, לסיסמאות, לחשיבה כל הזמן. לדחיפה של עצמי אל האתגר. אני רוצה להרגיש שוב את האור שמילא אותי, ששאב אותי, שנתן לי כוחות בימים חשוכים. לידיעה הזאת, שגם כשהרגשתי כלום ידעתי שבשביל מישהי שם אני כל העולם, אני הכל. למרחב הפעולה הכל כך גדול הזה שניתן לי, לתחושה שאיתן אני יכולה להכל. מתגעגעת ללהיות חלק מהסניף, חלק מהחניכות, חלק מהצוות. מתגעגעת כל כך, שלפעמים כשהגעגוע הזה פורץ לי ללב הוא אשכרה כואב. מתגעגעת כל כך לשיפוץ של עצמי בשבילן, לדיוק המושלם בכל דבר, לבדוק כל רגש, כל תחושה, כל אהבה, כל מעשה - לדייק להכי מדויק שיש ורק אז להגיע אליהן עם זה. אני יודעת שזו תקופה שאני לא אשכח לעולם, כי היא נתנה לי כל כך הרבה. חלק גדול כל כך ממה שאני היום לא היה אותו הדבר אם לא הייתי חלק מהסניף שלי, שהוא באמת באמת מיוחד! אני יודעת גם שכל מה שזה הביא איתו לא ייעלם - התחושות, הרגשות, כל מה שזה לימד אותי, מה שזה בנה בי לאורך כל שלוש השנים האלה. אז למרות שאמא והחברות והמחנכת שלי כולן צחקו על זה שאני צריכה לעזוב כבר את הסניף כי הוא תופס מקום גדול מדי בחיים שלי - אני שמחה שזה קרה. ושזה תפס מקום כזה גדול בחיים שלי. ~~~ הספר הזה הזכיר לי את התקופה הזאת. הוא גרם לי לראות את עצמי בשרה - להבין את התחושה של לחיות את הילדים שעוברים לך בידיים. את הנתינה והחשיבה האינסופיות. שרה מדהימה. היא מצליחה לשנות, היא מצליחה לגעת. גם בילדים, אבל גם בי. אני לא בנאדם שבוכה הרבה בכלל, אבל היה שם קטע שזה פשוט פירק אותי לגורמים ומיררתי בבכי. זה ספר שמחזיר אותך לטוב של עצמך. לאמונה חזרה באנושות. להאמין בכל אחד שהוא טוב גם אם הוא לא נראה כזה. חיפשתי ציטוטים כמו תמיד ולא מצאתי. זה מסוג הספרים האלה שאי אפשר לקחת ציטוט ולהגיד, הי, תראו, מצאתי קטע יפה. כי חייבים לקחת את כל הספר, את כל העלילה. להראות כמה חנה התקדמה וכמה בראיין, ג'אמי ורופוס כבר מקבלים אותה ואיך היא לא אוכלת יותר בארון. כי הכתיבה לא מיוחדת או סופר יפה, אבל העלילה, ההתרחשות - מדהימה. שמעתי פעם מישהי שאומרת שלא כל "מחנך" הוא "איש חינוך". יש הבדל בין להיות מחנך בהגדרה ובתכל'ס להתנהל בלי לב או להקדיש רק קצת ממנו לאנשים שאיתם אתה עובד, ובין לעבוד ללא תואר אבל לתת את כל הנשמה שלך בשביל מישהו שצריך אותך בשביל שתאמין בו. ומארי מק'ראקן יודעת לחנך. היא יודעת לגשת ללב של חנה, וללב של ברייאן, של רופוס ושל ג'אמי. היא יודעת איך לרכוש את אמונם ומתוך השפה שלהם לעזור להם. היא נותנת את כל הנשמה שלה לילדים האלה. למה כתבתי עליו ביקורת עכשיו למרות שסיימתי לקרוא אותו לפני חודשיים פלוס מינוס? כי רק עכשיו מצאתי בעצמי מספיק מילים לתאר מה אני מרגישה לגביו, וכשמדקרות הכאב של הגעגוע לסניף הגיעו נזכרתי גם בו. יש בו חמלה, אהבה, נתינה בלי גבולות - ואולי זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. זה שהוא גורם לך גם להיות כזה, לאהוב ולתת עד הסוף. זו הסיבה שנזכרתי פתאום בהדרכה. כי שם הרגשתי שאהבתי ונתתי עד הסוף. לפחות השתדלתי. הביקורת הזאת מוקדשת לפפר, שנתנה לי את הספר הזה במתנה (!), וגרמה לי להיזכר שהבטחתי שאני אקרא אותו. תודה עצומה לך, יקירה.”

“ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. מרי מק'קראקן מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פרט שיכול לעזור. בפועל, נכנסת ילדה נוהמת בת 8, הממהרת להתחבא בארון המעילים, מגינה בחירוף נפש על שקית האוכל שלה, ממנה היא אוכלת כשבא לה ואינה משתפת פעולה בשום צורה. וכך, אט אט, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל עם המון אינטואיציה, מצליחה מרי להגיע למצב של ילדה המתפקדת כמעט במלואה, תוך ביקורת על אבחונים קודמים שנעשו לה, שאיבחנו בצורה מוזרה ובאו לידי מסקנות מרחיקות לכת וכמובן שגויות. תוך כדי התקדמות הסיפור, באים גם סיפוריהם של הילדים האחרים בכיתה, המתמודדים לקראת יציאה מהמעגל המחבק של בית הספר הזה לעולם ה"נורמלי", וגם סיפורה האישי של מורה לא מוסמכת, אך רבת תושיה, שאינה מצליחה להתמודד עם חוקי מערכת החינוך האמריקאית. מלא השראה. ואם כבר בסרט עסקינן, ג'יין אלכסנדר היתה מרי מק'קראקן בגרסה המקורית. לי משום מה עברה בראש ג'ניפר אניסטון. ומי תהיה חנה? שירלי טמפל, כמובן.”

“הספר "חמודית" מתאר את חוויותיה של מרי מק'קראקן, ששימשה כמורה בפועל בבית ספר לילדים עם בעיות חברתיות\קשיים נפשיים. הדמות של חנה\חמודית היא הדמות המרכזית שאנו צופים בהתפתחותה מתחילת הספר כילדה פרועה, מזוהמת ואנטי-חברתית לילדה נקיה, מסודרת ומתקשרת. בנוסף לחנה יש עוד שלושה תלמידים בכיתה, כל אחד עם בעיותיו הוא, אשר יוצרים אינטראקציה בינם לבין עצמם וגם עם חנה, התלמידה החדשה. מרי, שלא סיימה את הכשרתה כמורה, הצליחה להגיעה עם התלמידים להישגים, תוך שימוש בשיטות שונות, שאנו מקבלים טעימה מהן בספר. אחד מהרגעים היפים בספר מתרחש כאשר הילדים שומעים סיפור הגורם להם להשליך ממנו על עצמם, והם מציגים את השינויים שכל אחד ואחד מהם עבר מאז שנכנס לכיתה ועד לאותו הרגע, ובכך מראים שהם היו מודעים למצבם לאורך כל הזמן, ואף חשו בשינויים שחלו בהם. הספר קל ונעים לקריאה, למרות הנושא ה"כבד".”

“בע"ה Nobody knows it but you've got a secret smile / And you use it only for me (Semisonic) האמת היא שכולנו בודדים. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו, להיכנס לראש שלנו ולהבין מה קורה. אבל אנחנו מנסים. אנחנו קובעים חוקים ומוסכמות. אם כל בני האדם יחייכו כשהם שמחים, אז נדע מי שמח ומי לא. אם כל בני האדם יקראו לצבע של השמיים "כחול" ולצבע של הכלניות "אדום", שיחות החולין יהיו קלות בהרבה. אם כל בני האדם יבכו כשכואב להם, נדע איך לעזור להם. בסופו של דבר, אנחנו מחפשים שפה משותפת. אבל זו המצאה - אפשר לרמות, בשפה המשותפת שהמצאנו. אין לה אחיזה ממשית במציאות. ולכן, כשאנחנו רואים אנשים שלא נשמעים לשפה הזאת אנחנו מפחדים. אנחנו מסובבים את הראש כדי לא לראות אותם, לועגים להם, מתרחקים מהם. זה מפחיד להיזכר שלא כולם מצייתים למוסכמות שלנו, לא כולם מרגישים ומגיבים ופועלים ע"פ אותם עקרונות. אבל יש כמה אנשים שמצליחים לגשר על הפער. יחידי סגולה הם; כי זה קשה, קשה מאוד ליצור שפה חדשה, שפה שמתאימה רק לבן אדם אחד, ובאמצעותה להגיע אליו ולעזור לו. לרקוד על שתי החתונות, להיות נחמד ומנומס ועוטה מסכות - פעמיים. להיענות למוסכמות ולציפיות של שני העולמות. אין לגיבורים האלה את הפריבילגיה להגיע לעבודה עייפים, או כועסים, או מודאגים. הם משקיעים את כל כולם באחרים, באלה עם השפה הייחודית; בונים קשר של אהבה ואמון ותמיכה במחוות קטנטנות, בטקסים קבועים, בסבלנות אין קץ. ועל זה הספר. האתגר שמארי מתמודדת איתו הוא לא עצם העבודה עם הילדים שלה; אלא הצורך לשחק בשני המגרשים, לדבר עם חלק בשפת השקרים והשטחיות של "הנורמלים" ועם חלק בשפת המחוות והטקסים שהיא פיתחה איתם. וזו אולי הנקודה האכזרית ביותר, כי כל עולם מתנהל באופן אחר. אם עזבת אותו, לא מובטח כלל שתזכה לחזור אליו; וודאי שלא תוכל לשוב ולדבר באותה שפה. אני יכול לשוב ולפגוש את חיים, הילד שעזרתי לו, ואין לי מושג כיצד הוא יגיב. ייתכן שהוא לא יתייחס אלי כלל; ייתכן שהוא מיד יצעד אלי וירמוז שהוא רוצה שנלך לטייל; ייתכן והוא יתבלבל ויפחד, ינסה להתעלם ממני או לתקוף אותי. ומי ייתן שהיכולת לגשר על הפער לא תנטוש אותי; כי להיות מסוגל להביט על השונה ממני באהבה ובחמלה ובהזדהות, זו מתנה שאין גדולה הימנה.”

“עדיין לא עברה חצי שנה מאז שיצאתי מההדרכה ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת. יותר מהכל, אני מתגעגעת לחניכות. לקשר הקרוב איתן, לידיעה מה עובר עליהן - כל אחת ואחת - השבוע. לתזכורות לעצמי לברר איך היה הניתוח של אחיה של זאת ואיך היה המבחן באנגלית של ההיא, זה שהתכוננו אליו יחד. מתגעגעת לדפיקות בדלת כשהייתי חולה, לחיוך הענק שהן הביאו לי, לחיפוש אחר מה שיקדם כל אחת. לשיחות האישיות והשבטיות איתן, לתמימות הפשוטה שלהן. בכלל, לפשטות. לקבלה הכל כך גדולה שלהן לכולם. מתגעגעת גם לחולצתנועה, לתחושה שמילאה אותי כל הזמן, להרגשה שאני משקיעה את כל כולי בשביל אחרים. מתגעגעת לישב"צים, לקשר הכל כך צפוף עם הקומונרית, לצוות, לחשיבה המשותפת על איך מקדמים את הסניף. מתגעגעת ללימוד בשבתות, ללמד תנ"ך בצורה שהיא שונה מהרגיל, בצורה בה הן בוחרות לבוא ללמוד. אני מתגעגעת לטיולים, למחנות, לצחוקים, לעלילות יהוקפץ שהלכו והשתכללו, לסיסמאות, לחשיבה כל הזמן. לדחיפה של עצמי אל האתגר. אני רוצה להרגיש שוב את האור שמילא אותי, ששאב אותי, שנתן לי כוחות בימים חשוכים. לידיעה הזאת, שגם כשהרגשתי כלום ידעתי שבשביל מישהי שם אני כל העולם, אני הכל. למרחב הפעולה הכל כך גדול הזה שניתן לי, לתחושה שאיתן אני יכולה להכל. מתגעגעת ללהיות חלק מהסניף, חלק מהחניכות, חלק מהצוות. מתגעגעת כל כך, שלפעמים כשהגעגוע הזה פורץ לי ללב הוא אשכרה כואב. מתגעגעת כל כך לשיפוץ של עצמי בשבילן, לדיוק המושלם בכל דבר, לבדוק כל רגש, כל תחושה, כל אהבה, כל מעשה - לדייק להכי מדויק שיש ורק אז להגיע אליהן עם זה. אני יודעת שזו תקופה שאני לא אשכח לעולם, כי היא נתנה לי כל כך הרבה. חלק גדול כל כך ממה שאני היום לא היה אותו הדבר אם לא הייתי חלק מהסניף שלי, שהוא באמת באמת מיוחד! אני יודעת גם שכל מה שזה הביא איתו לא ייעלם - התחושות, הרגשות, כל מה שזה לימד אותי, מה שזה בנה בי לאורך כל שלוש השנים האלה. אז למרות שאמא והחברות והמחנכת שלי כולן צחקו על זה שאני צריכה לעזוב כבר את הסניף כי הוא תופס מקום גדול מדי בחיים שלי - אני שמחה שזה קרה. ושזה תפס מקום כזה גדול בחיים שלי. ~~~ הספר הזה הזכיר לי את התקופה הזאת. הוא גרם לי לראות את עצמי בשרה - להבין את התחושה של לחיות את הילדים שעוברים לך בידיים. את הנתינה והחשיבה האינסופיות. שרה מדהימה. היא מצליחה לשנות, היא מצליחה לגעת. גם בילדים, אבל גם בי. אני לא בנאדם שבוכה הרבה בכלל, אבל היה שם קטע שזה פשוט פירק אותי לגורמים ומיררתי בבכי. זה ספר שמחזיר אותך לטוב של עצמך. לאמונה חזרה באנושות. להאמין בכל אחד שהוא טוב גם אם הוא לא נראה כזה. חיפשתי ציטוטים כמו תמיד ולא מצאתי. זה מסוג הספרים האלה שאי אפשר לקחת ציטוט ולהגיד, הי, תראו, מצאתי קטע יפה. כי חייבים לקחת את כל הספר, את כל העלילה. להראות כמה חנה התקדמה וכמה בראיין, ג'אמי ורופוס כבר מקבלים אותה ואיך היא לא אוכלת יותר בארון. כי הכתיבה לא מיוחדת או סופר יפה, אבל העלילה, ההתרחשות - מדהימה. שמעתי פעם מישהי שאומרת שלא כל "מחנך" הוא "איש חינוך". יש הבדל בין להיות מחנך בהגדרה ובתכל'ס להתנהל בלי לב או להקדיש רק קצת ממנו לאנשים שאיתם אתה עובד, ובין לעבוד ללא תואר אבל לתת את כל הנשמה שלך בשביל מישהו שצריך אותך בשביל שתאמין בו. ומארי מק'ראקן יודעת לחנך. היא יודעת לגשת ללב של חנה, וללב של ברייאן, של רופוס ושל ג'אמי. היא יודעת איך לרכוש את אמונם ומתוך השפה שלהם לעזור להם. היא נותנת את כל הנשמה שלה לילדים האלה. למה כתבתי עליו ביקורת עכשיו למרות שסיימתי לקרוא אותו לפני חודשיים פלוס מינוס? כי רק עכשיו מצאתי בעצמי מספיק מילים לתאר מה אני מרגישה לגביו, וכשמדקרות הכאב של הגעגוע לסניף הגיעו נזכרתי גם בו. יש בו חמלה, אהבה, נתינה בלי גבולות - ואולי זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. זה שהוא גורם לך גם להיות כזה, לאהוב ולתת עד הסוף. זו הסיבה שנזכרתי פתאום בהדרכה. כי שם הרגשתי שאהבתי ונתתי עד הסוף. לפחות השתדלתי. הביקורת הזאת מוקדשת לפפר, שנתנה לי את הספר הזה במתנה (!), וגרמה לי להיזכר שהבטחתי שאני אקרא אותו. תודה עצומה לך, יקירה.”