“ספר מענג, מיד כשהתגברתי על שני העמודים המוזרים הראשונים וצללתי לסיפור מצאתי את עצמי קוראת עם חיוך ,היה כיף כמעט עד הסוף.
זהו ספר מז'אנר הבלש האפל אבל הטוויסט שלנו הוא שהגיבור הוא העבריין. ודווקא בניגוד למה שמצהירה הכריכה הבחור אינו חסר מוסר בכלל. להפך , יש לו קוד מוסרי משל עצמו והוא דבק בו באדיקות.
הסיפור מתחיל בשוד בנק שסופו מסתבך, הנהג מת ,גיבורנו - נקרא לו רוי - המוח המתכנן נפצע ולכן הם מפצלים כוחות. באני השותף נשלח עם חלק הארי דרומה ועם הוראה לשלוח לרוי 1000 דולר אחת לשבוע . בינתיים רוי מוריד פרופיל ומטפל בפציעה , אחרי כמה שבועות במקום כסף הוא מקבל הודעה שיש בעיות ושבאני יתקשר להסביר . לרוי ברור שזה לא באני.
קודם כל לא צוין קוד שסוכם מראש ,
שנית - באני אילם.
רוי יודע שהמכתב עם הכסף יורט והוא צריך לנקום את מותו של שותפו ,שלא לדבר על השלל שמישהו מנסה לגזול.
הסיפור מסופר כמונולוג מפיו של רוי המתאר את מסע הנקמה עם פלשבקים לעבר המסבירים לנו איך הגיע למקום הזה ,מה הביא נער מבריק וקצת חריג ממשפחה טובה לחיי פשע.
אירוע מכונן בילדותו הוא טריפת חתולתו האהובה ע"י בולדוג של "נער שמן" רוי לא מוחל ולא סולח.
הוא מכה את הנער הגדול והחזק ממנו בכל יום שהוא מצליח לתפוס אותו, איומים מבעלי סמכויות, השעיה מבית ספר ,שוחד בדמות חתול חלופי, תחינות מאימא שלו, דודותיו ואחיותיו, מכות רצח יומיומיות מאבא שלו כולל שבירת עצם הבריח -כל אלה לא מפסיקות את מסע הנקמה .זה יפסק רק לאחר שמשפחת הנער עוזבת את העיירה.
7 שנים אחר כך רוי בן ה18 על סף סיום בית ספר בהצטיינות ,עובר ליד שוטרים שחוקרים עברת גניבה קלה , הוא לא בא טוב לסמל שמנהל את החקירה ובסופו של עניין מוכה ונעצר למרות שאין לו שום קשר לאירוע, גם במעצר רוי מתעקש לא להיכנע לאיומים ,לא נרתע ולא מתקפל. הוא מוכה כמעט עד מוות. כשהוא מתאושש הוא מנהל מסע נקמה , כל אחד משלושת השוטרים שהיו שותפים למכות יותקף בעצמו .אין שום ראיות שקושרות אותו למקרה אבל משפחתו נאלצת לעזוב את העיירה. לפני שזה קורה בפועל ,רוי עצמו עוזב ולא מביט לאחור.
הוא בוחר באופן מוחלט בחיי פשע לאחר התמודדות עם שוטר הישגי יותר מדי הנחוש בדעתו לעצור את הסוטה המקומי באשמת שווא שברור לכל שהיא אשמת שווא ,אבל בגלל עברו כולם מתעלמים מכך. רוי מעורב משום שהוא האליבי של אותו עבריין וברור לו שלא יכול היה לבצע את אותו פשע ספציפי, איש לא מקשיב .אפילו העבריין הודה במה שלא עשה. לאחר גזר הדין (15 שנות מאסר) אומר רוי :
"באותו היום נטשתי את המין האנושי. לא חזרתי לעבוד. מאז אותו יום לא עבדתי ביושר אפילו יום אחד. כל מה שעשיתי מאז עשיתי לשם מטרה פסולה כזאת או אחרת. אם כאלה הם בני האדם, זה מה שהם הולכים לקבל".
אחרי חודשיים הוא רוצח את השוטר ההישגי. וכאמור ממשיך בחיי פשע בהם הוא לא בוחל באלימות על סוגיה השונים כולל רצח של מי שמסכן אותו או מפריע לו במעשיו.
קשה לא להזדהות עמו ולקבל את מדיניות ה "עין תחת עין" שלו.
והמין האנושי - לפחות זה שהוא פוגש - מוכיח שוב ושוב את הצורך במעניש מטעם עצמו .
אבל יש לרוי נקודות רכות - הוא מציל ומאמץ כלב שנדרס בכוונה, הוא מפתח מערכת יחסים עם בעלת הבר המקומי ועושה הכל כדי למנוע ממנה לשלם מחיר כאשר ברור לו שייתפס. הוא נמנע מלפגוע במכר ובכלב בזמן בריחתו מהמשטרה למרות שהמחיר הוא תפיסתו. והכי נדיר - הוא אימפוטנט לעיתים ,ואינו מתבייש להודות בזאת ולדון בכך מבלי שיחוש פגיעה בגבריותו.
במהלך מסע החיפוש והנקמה שלו ברוצחיו של באני אנחנו נפגוש גלריה של דמויות שונות ומשונות. אמנם כולן אקסצנטריות וחריגות אבל לא מוגזמות. שוב נפגוש שוטר מושחת ששולט ביד רמה בעיירה מפוחדת. רוי ישיג את הנקמה שלו אם כי לא במלואה .הוא יפצע קשה ובאקורד הסיום יספר לנו על תוכניותיו לעתיד.(שכמובן יש בהן אלמנט נקמה)
הסיפור קולח וזורם . מזכיר מעט את דיימון ראניון וריימונד צ'נדלר הודות לעגה ולאווירה.
מארלו כתב סיפור המשך, ישנה גם סדרת ספרים בה מככב רוי כמגויס מטעם ה FBI-הייתי שמחה לקרוא את כולם.
המשפט שגרם לי לחייך -
"בפעם היחידה שהייתי בבית הסוהר החליט ראש הקשקשנים שלהם שאני חסר תקנה. 'אתה חסר מוסר', אמר לי פסיכיאטר הכלא. 'אתה מזלזל בסמכות. אין לך ערכים של בן תרבות'. זה היה אחרי שחטף קריזה של פסיכיאטרים מפני שלא הצליח לחדור מבעד למנגנון ההגנה שלי, כמו שהוא קרא לזה. קלטתי אותו בדקה הראשונה. הוא לא רצה לדעת מי אני; הוא רצה לדעת רק למה נעשיתי מי שאני. זה לא היה עניינו"”

“#
בדיוק כמו שצריך משהו נוסף על יפי-תואר, מנטליות שמקובלת עליך והתאמה בדעות כדי להימשך למישהו, צריך משהו נוסף למלים ומשפטים כדי לגרום לך להישאב לספר. זה דבר חמקמק מאד, שכן יש מליוני דימויים שגורמים לך להחליט – שכלית לפחות – שספר מסויים הוא "טוב" – בדיוק כמו שמליוני דימויים גורמים לך לחשוב שהזיווג מתאים, ויכול להיות שבשני המקרים שתיארתי השכל מדבר, והמשיכה האמיתית נדחקת לשוליים.

הספר הזה הוא ההפך מ"מתאים לי". זה ספר מתח קצבי מאד, עם תיאורים ריאליסטיים והרבה דם ויריות. במעט עמודים מתאר דן מארלו את גיבורו. הגיבור, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא פושע מועד, שהחליט להיות פושע מסיבות טובות, לדעתו, ומעולם לא חזר בו מהחלטתו. הסיפור שהוא מספר על הדברים הנחשבים בעיני החברה – ובעיני – למאוסים ולא מקובלים, כמו אלימות כברירת מחדל, זלזול בחיי אדם. ונכונות "ללכת עד הסוף" בלי לחשוב מי ייפגע. היו הופכים אותו לספר שאנטוש, אבל... הוא מספר באופן מרתק סיפור מותח ואף הגיוני, עם גיבור בלתי-נשכח, שאוהב בעלי חיים ומתעב בני אדם, בעל חוש צדק מפותח ונחישות להגיע למטרתו ללא סטייה, המתייחס לעצמו באופן מציאותי, ואינו בטוח – כמו גיבורים אחרים בז'אנר הזה - שבזכות כוחו הוא עדיף על בני תמותה חלשים ממנו. כך שהוא גורם לקוראת להתעניין בו, גם אם ברור לה שזה לא בדיוק מה שטוב לה (לקוראת, כמובן. למרלו זה טוב מאד...)

מרלו יליד 1916, עבר מספר רב של מקצועות לפני שהחליט להיות סופר. הסיפור הזה שיצא לאור ב-1962 היה כל כך ריאליסטי שהרשים שודד בנקים אמיתי ששאף במפתיע להיות סופר. השניים התיידדו וכך זכה מרלו - בנוסף לחבר - גם למומחה-יועץ בתחומי ירי ופיצוצים. השודד האמיתי שיכנע את מרלו לכתוב המשך לסיפור הזה, אותו אקרא בשמחה אם וכאשר יתורגם. ואם אני חושבת על סיבה פרט להיותו מותח ממדרגה ראשונה, שהספר שאב אותי אליו – התייחסותו נטולת השחצנות של הגיבור לעצמו, התשובות האמיתיות שהוא מספק לגבי הסיבה לבחירה בפשע, תואמות את התייחסותו של הסופר להערכות מפליגות שקיבל. הוא אמר שעניינו העיקרי הוא כסף וכמו כל איש עסקים הוא מספק סחורה שהעורכים רוצים לקנות. כמה מרענן לקרוא התייחסות כנה ולא מתיימרת כזו, שאינה נפוצה -כך נראה לי - בין סופרים רבים.
אהבתי את הספר. זה לא מהווה תקדים...”

“"בפעם היחידה שהייתי בבית הסוהר החליט ראש הקשקשנים שלהם שאני חסר תקנה. 'אתה חסר מוסר', אמר לי פסיכיאטר הכלא. 'אתה מזלזל בסמכות. אין לך ערכים של בן תרבות'. זה היה אחרי שחטף קריזה של פסיכיאטרים מפני שלא הצליח לחדור מבעד למנגנון ההגנה שלי, כמו שהוא קרא לזה. קלטתי אותו בדקה הראשונה. הוא לא רצה לדעת מי אני; הוא רצה לדעת רק למה נעשיתי מי שאני. זה לא היה עניינו"

אם ז'אנר ספרות המתח היה משפחה, אז הבן החורג שלה הוא ללא ספק תת-הז'אנר שבאנגלית נקרא "Hard-boiled". סיפורים שבמרכזם לא עומד קו העלילה הלינארי המוביל לפתרון תעלומה, אלא ההתמודדות הערכית של אדם אחד, מיוסר ובודד, עם עולם עוין שלא חולק איתו את המצפן המוסרי שלו. העולם העוין הזה מאופיין בדמויות צבעוניות, בדיאלוגים טעונים ובסיטואציות מורכבות ואילו השאלה המסורתית של סיפורים בלשיים – "מי עשה את זה" – נדחקת לפינה ולעיתים לא זוכה למענה בכלל.

והסופר דן ג'. מארלו, מחבר "מוות הוא שם המשחק", זכה על ידי סטיבן קינג לתואר: "Hardest of the hard-boiled".

הגיבור של "מוות הוא שם המשחק", המשתמש בשם הבדוי רוי מרטין, הוא פושע במקצועו. רוי לא איזה בריון שכונתי מגחך, לא פסיכופט שנהנה לפגוע באנשים ולא אומלל שהידרדר לפשע בגלל רקע משפחתי בעייתי או משבר כלכלי. מבחינתו של רוי הפשע הוא קריירה – מקצוע שבחר ברוי יותר משרוי בחר בו – והוא מקצוען בתחומו.

בתחילת הסיפור רוי נאלץ לרדת למחתרת אחרי שוד בנק שהשתבש, וקובע עם שותפו שיפגוש אותו בהמשך. אך כשהמעטפות הקבועות עם חלקו בכספי השוד מפסיקות להגיע בנסיבות חשודות – רוי יוצא ממחבואו לעשות סדר בעניינים. במכונית אולדסמוביל ישנה עם "ארגז כלי עבודה" בתא המטען, רוי יוצא למסע שיוביל אותו לעיירה קטנה וזנוחה בשם הדסון, פלורידה. בדרך מתמודד רוי עם בנדיטוס מקסיקאים שולפי סכינים, שריפים כפריים מושחתים, ברמניות קשוחות ואיכרים לועסי טבק עם רובה ציד מתחת למיטה. באמצעות סדרה של פלאשבקים, הקורא מקבל הצצה לנבכי הנפש העבריינית של רוי ולסיפור שהוביל תלמיד מצטיין ממשפחה טובה בעיירה שקטה, להפוך לשודד בנקים ורוצח קר מזג.

התרגום הנפלא של יותם בנשלום מעביר באופן אותנטי את סגנון הדיבור של הברנשים הקשוחים של שנות הארבעים, וגם אם הספר עמוס בניבי לשון ארכאיים – "קיבלתי מהם קדחת בצלחת", "לא אכפת לי בסנט", "בוא לא נגזים עם זה, חבריקו" – הם משתלבים היטב באווירה של הסיפור, בגלריית הדמויות האמינות והצבעוניות ובסגנון הכתיבה הפשוט והנוקב.

"מוות הוא שם המשחק" הוא יצירת המופת של מארלו, מנהל בחברת טבק סיטונאית עם בעיית הימורים שהפך לסופר לאחר משבר אישי קשה. אחרי שאשתו הלכה לעולמה, מארלו החליט לשנות את חייו מקצה לקצה. הוא מכר את ביתו, עזב את עבודתו, והחל לכתוב ספרים. בשנת 1959, והוא בן 45, פרסם מארלו את ספרו הראשון. עד 1961, מארלו פרסם שישה ספרים בהם שיחק במגרש הקבוע של סופרי המתח – פרוצדורה משטרתית ומאבק בפשיעה.

ואז, ב-1962, הגיע "מוות הוא שם המשחק".

מבחינה ספרותית, נראה כאילו הסופר התעקש להעמיס על עצמו את כל הקשיים האפשריים. מארלו בחר בז'אנר הסורר והמרדני מכולם, הגיבור שלו הוא פושע עם אישיות גבולית ביותר, והעלילה מתרחשת בעיירות קטנות ובדרכים מאובקות במקום מטרופולין סואן, שבדרך כלל מהווה את הרקע הטבעי למותחני פשע.

בעקבות פרסום הספר שודד בנקים ידוע לשמצה בשם אלברט פרדריק נוסבאום יצר קשר עם מארלו. בזמן שהיה בין עשרת המבוקשים של האפ-בי-איי, נוסבאום מצא את הזמן לכתוב בזהות בדויה למרלו כמה אהב את "מוות הוא שם המשחק" ולשבח את הסופר על הריאליזם של תיאוריו. זמן קצר לאחר מכן, נוסבאום נתפס על ידי האפ-בי-איי ונשלח למאסר, אך מרלו שמר עימו על קשר ובין השניים נוצר שיתוף פעולה ספרותי פורה.

מארלו שיתף פעולה גם עם וויליאם אודל, קולונל בחיל האוויר האמריקאי וגיבור מלחמת העולם השנייה. העבודה עם אודל הניבה את סדרת ספרי הריגול/פעולה "ארל דרייק" שתפסה טרמפ על הפופולריות של ז'אנר ג'יימס בונד. בסדרת ספרים זו הגיבור, המשתמש בשם הבדוי ארל דרייק, הוא מיודענו שודד הבנקים רוי מרטין, שגויס על ידי הממשלה לשמש כסוכן חשאי. את שינוי הכיוון הספרותי עשה מארלו בהתאם לדרישת עורכיו. כנגד הטענה שמכר עצמו בנזיד עדשים עבור כתיבה פופולרית וזולה, מארלו לא התבייש לענות: "אני איש עסקים בעסק של העברת מילים שאפשר למכור לעורכים. כשאני יודע מה העורך רוצה, זה מה שעורך יקבל ממני".

ב-1977, בעת שעמל על מה שקיווה שיהיה רומן פורץ דרך, לקה מארלו באמנזיה (ייתכן עקב שבץ מוחי). כל מי שהכיר וכל מה שכתב נמחק מזיכרונו. נוסבאום, שבינתיים השתחרר מהכלא, עבר לגור עם מארלו כדי לטפל בו ולסייע לו לחזור ולכתוב. בעזרתו של נוסבאום, מארלו הצליח לכתוב עוד מספר סיפורים ואפילו רומן אחד, עד למותו מהתקף לב בשנת 1986.

מתוך מכלול יצירתו, "מוות הוא שם המשחק" מתבלט כרומן מתח חסר פשרות. הסופר מקס אלן קולינס כתב פעם שלהיות סופר מתח זה "קרב בעלייה", ונראה שמארלו גמר אומר בנפשו שאם כבר, אז כבר. "מוות הוא שם המשחק" הוא הסתערות ארוכה במעלה המדרון, והקורא מגיע לפסגה מותש וכאוב אך מסופק כדבעי.

(הביקורת התפרסמה באתר "דיומא")”