“לפעמים גם ספר יכול לצאת מהקופסא. לא תמיד הוא חייב להיות בעל עלילה או בעל מבנה של התחלה, אמצע, וסוף.
הוא יכול להיות מורכב ממילים שיתגבשו למשהו מלוכד, שימצא את דרכו אל הקורא הנכון שיידע לזהות בעיניו את טיב המילים הללו, ויסלול את דרכו לליבו, תוך כדי שמעורר בו איזשהו רגש.

כי מהו בעצם סיפור? אין נוסחה אחת. בסופו של דבר סיפור צריך לעניין, ללכוד את תשומת לבו של הקורא, וזה לא באמת משנה מה המבנה שלו.
גוף ראשון שני הוא ספרון דקיק, כולו מינימליזם. אבל דווקא המינימליזם הזה הרגיש לי כמו תמצית מרוכזת שמכילה המון.

הספר כתוב כמו יומן, בעל פרקים קצרצרים, כשכל פרק קיבל שם, ותחתיו רשומה קצרה המובאת כזיכרון או אנקדוטה.

את הספר כותבת אישה לחברתה החולה באלצהיימר. פחות מאשר הוא סיפורי, הוא יותר להישאר כתיעוד. תיעוד של החֲבֵרוּת, תיעוד של אישה ההולכת ונעלמת לעצמה כמו גם לסובבים אותה, ותיעוד לאישה כותבת הספר, כהוכחה שהדברים אכן קרו.

"אני לא יכולה להתרגל לא לומר "את זוכרת", כיוון שאני מנסה להחזיק באותם חלקים של עבר משותף, בקשרים החשאיים שמאחדים אותנו. וגם משום שכדי לקיים שיחה- כדי לקיים קשר - צריך להיזכר יחד או לפחות להעמיד פנים, גם כשהיא - כלומר, הזיכרון שלה- משאיר את הזיכרון שלי לבדו" (עמ' 34)

אגב, את הפיסקה הזו קראתי שוב ושוב, ולא שבעתי מהיופי והדיוק של המילים האלו, שבאותה מידה שהן יפות, הן גם שורטות את הלב.

מצאתי את עצמי רוצה להעתיק עוד ועוד משפטים מהספר הכל כך מיוחד הזה.

מומלץ מאוד למי שמוכן לחויית קריאה קצת אחרת.”

“גוף ראשון שני / סילביה מולוי
מספרדית: סוניה ברשילון
הוצאת תשע נשמות 2017
88 עמ'.

סילביה מולוי (1938) היא ילידת ארגנטינה, אך חיתה בארה"ב כ-40 שנה. זהו ספרה הראשון שיוצא לאור בעברית, בעיכוב של שבע שנים מאז ראה אור לראשונה.
גוף ראשון שני הוא יומן אישי, אותו מנהלת המספרת תוך כדי ביקוריה אצל חברתה החולה, מל'. שתי הנשים הן חברות מזה שנים רבות, קולגות שעבדו יחד, ואף בנות זוג לשעבר. כיום למספרת יש בת זוג אחרת, המתלווה אליה לעתים לביקורים אצל מל'.
מל' לוקה במחלה שעושקת ממנה את זיכרונה, לטווח הארוך ולטווח הקצר. היא לא מזהה בני משפחה בתמונות, היא לא זוכרת דמויות שהכירה בשלבים שונים בחייה, היא שכחה אירועים מרכזיים יותר ופחות מעברה, ואף מתחילה לאבד את היכולת לכתוב ולדבר באופן רציף, קוהרנטי. אם שוחחה לפני רגע בטלפון, כבר אינה זוכרת דבר מפרטי השיחה, וכשנשברה רגלה בתאונה, שאלה של מי הרגל המונחת בגבס על מיטתה.
המספרת מבקרת אותה כמעט מדי יום ביומו. היא משוחחת עמה, מביאה לה מתנות בשובה מחו"ל, מזכירה לה (או מוטב: מספרת לה) אירועים מעברן המשותף, מפיחה רוח חיים באישיות המיוחדת של מל' שאיננה עוד. מל', כמו ילדה, מגיבה בהתפעלות, בהנאה, בהשתאות ולעתים אף בקריאות שמחות של הבלחי זיכרונות שעולים בה.
המספרת כותבת את אהבתה לחברתה הוותיקה אך גם את עצמה, במקביל ובהשתלבות מעניינת. היא מעלה תהיות אינטרוספקטיביות בנוגע לאינטראקציה שלה עם מל' וביחס לרגשותיה ולמניעים שלה. היא בוחנת את חלומותיה, המשקפים לרוב את געגועיה למל' של פעם.
בפרקים קצרצרים, אשר רובם הגדול כתוב, כביכול, בסגנון דיווחי, טורחת המספרת על המאמץ לשמר את חברתה האהובה בחייה, למנוע את גוויעתה, לסרב לחברותן לחמוק מבין אצבעותיה כפי שיכולת הזכירה של מל' חומקת ממנה בהתמדה אכזרית. כתיבתה של מולוי יפהפייה. היא אינה סנטימנטלית, היא לא זקוקה לדימויים מרעישים או מטאפורות סוחטות דמעות. האהבה, הכאב, החמלה, הגעגוע, התסכול העמוק - כל אלה זועקים מבין השורות בקול רם ונישא, בזכות ולא למרות ההתבוננות ה"אובייקטיבית", הדיווח "הקר", כביכול, של המספרת על מחלתה של החברה ועל עצמה. בזכות, ולא למרות, הסגנון המאופק של מולוי. כמויות אדירות של כשרון נדרשות, בעיני, כדי להיות מסוגלת לכתוב כך, שהרגשות יתבלטו באופן מובהק כל-כך מתוך הסאב-טקסט.
לסיפור מצורפת אחרית דבר מדהימה ומפתיעה, המחברת בין הספר וסגנונו לבין יצירות במוזיקה הקלאסית, מאירה את עינינו ומרחיבה את הדעת.. תענוג.

אני מודה להוצאת תשע נשמות ולמתרגמת, שהשכילו להביא לקהל הישראלי את היצירה הנדירה הזו. קצרה אך גדולה, נובלה זו מעלה על נס את משמעותה של אהבה וחברות אמיתית, גם כשהמילים מתמעטות, התכלית נהיית תפלה, וההדדיות מאיימת להתפורר.”