“אתחיל בגילוי נאות ואומר כי בכל האמור לספרים שעיסוקם ביפן, אני מתפתה די בקלות: זאת עקב חיבתי למדינה הזו הנמצאת בקצה העולם, העני שלי בהיסטוריה שלה ובתרבותה. זו בערך גם הסיבה שבחרתי לקרוא את ספרו אלסנדרו בריקו.

עלילת הספר מתרחשת בשנים מאוד משמעותיות וחשובות בהיסטוריה היפנית: אלו הן השנים שבין 1853 אז הגיע לחופי יפן קומודור מתיו פרי ודרש מהיפנים לפתוח את שערי יפן לאחר 250 שנות סגר, לבין 1868 אז הושלם התהליך ויפן שינתה את פניה לעד.

העלילה מתרחשת לסירוגין ביפן ובצרפת, שתי תרבויות שונות לחלוטין זו מזו. גיבור הספר (הרווה ז'ונקו שמו) לא מגיע ליפן מתוך ענין בתרבותה או סקרנות אינטלקטואלית כלשהי, אלא מתוך ענין עסקי לחלוטין. לכן אין בספר כל אמירה המתייחסת לתרבות היפנית. מה שיש זה סיפור על עולם המשי, סיפור בגידה של גבר באשתו, סיפור על חוסר תקשורת כי הרי ז'ונקו אינו דובר יפנית והיפנים שהוא פוגש אינם דוברים צרפתית, והרבה חזרות של קטע מסוים ממש באותן המילים. מהיכן הגיע הרעיון הזה לחזרות אלו? מסתבר כי הסופר שאב את השראתו לסיפור מתוך נגינתו של הפסנתרן האיטלקי הדגול מיכלאנג'לי בנדיטי. אין ספק כי הוא נתלה באילנות גבוהים. במוסיקה, יש מדי פעם חזרות על קטע מסוים אך השאלה היא האם כל מה שמתאים למוסיקה, מתאים גם לספרות? אני בספק.

הספר הזה שווה בעיני שניים וחצי כוכבים אותם אעגל ל-3 רק מתוך אהבתי ליפן ולמוסיקה של בנדיטי שאכן היה פסנתרן ענק. אם אתם מחפשים לקרוא משהו על יפן, זה לא הספר הנכון.”

“באחרית הדבר של הספר נכתב,שבמהלך ראיון עם הסופר אלסנדרו בריקו (שם שמתגלגל על הלשון) הוא אמר שהוא החליט לכתוב את הספר אחרי ששמע יצירה של מלחין אחד,ודווקא לא היצירה עצמה עשתה לו את זה אלא דווקא הביצוע של הפסנתרן המסוים.הספר הזה היה ניסיון לחקות את היצירה המוזיקלית.
ואיך שזה הצליח לו.

הספר "משי" עוסק בהרווה ז'ונקור (שם אקזוטי חייבים להגיד),סוחר משי שחי בעיירה בדרום צרפת (מתחילה בל' ואין לי מושג איך לבטא ולכתוב).נשוי באושר להלן,מרוויח כסף.בקיצור,חיים מאושרים.מה רע?
ז'ונקור שחי חיים נוחים נתקל בבעיה-ביצי המשי בכל אירופה נגועות במחלה מוזרה (אפילו לואי פסטר המהולל מופיע בספר וחוקר את המחלה אך לא מצליח לזהות אותה) שמשמידה את עסק המשי בצרפת.אך אל דאגה,ז'ונקור שלנו מחליט לקחת על עצמו לנסוע לסוף העולם,ליפן,כדי למצוא ביצי משי לא נגועות.
וז'ונקור נתקל שמה בסוחר המשי היפני,שלו איזו אישה.אישה לא אסייאתית (נאמר שאין לה עיניים מלוכסנות),יפה (מן הסתם..) וכמובן שהם נמשכים זה לזה.רק שהם לא דוברים אותה שפה!
ז'ונקור חוזר ליפן עוד 3 פעמים,שבכל פעם נרקם קשר בינו לבין אהובתו האסיאתית חסרת השם.
כדי להימנע מספויילרים,לא אספר את סופו של הספר הקצרצר הזה.

אבל הספר "משי" הוא באמת כמו מוזיקה.קודם כל השפה.יש מקומות בספר,למשל שז'ונקור נוסע ליפן וחוזר,המספר נוקט בכוונה באותם משפטים אבל קצת משנה אותם,כאילו כמו פזמון חוזר ביצירה מוזיקלית.השפה עצמה היא כמעט שירה בספר.הספר משרה תחושה של אגדה,קצת כמו ב"ערים סמויות מעין" של איטאלו קלווינו (גם סופר איטלקי.אולי זה משהו במים שלהם?)
אבל הדבר היפה ביותר הוא השם של הספר,"משי",שלדעתי לא מתקשר רק לנושא הספר (למרות שהספר לא באמת מתאר קשרי מסחר בין אירופה ליפן בנוגע למשי,זה רק סיפור מסגרת) אלא ליצירה עצמה-האהבה בין ז'ונקור לאהובתו האסיאתית,הבגידה של ז'ונקור באשתו,היא כמו משי-רפרוף קל,נעימה למגע,כמעט לא מורגשת-כמו המשי עצמו.
בהקדמה למהדורה האיטלקית לספר אמר הסופר שלכל ספר יש מוזיקה,ולספר הזה יש מוזיקה לבנה.מוזיקה לבנה היא הדממה,השקט.ובאמת,הספר הזה מקרין שקט,כי למרות תיאור הבגידה בין ז'ונקור לאסיאתית,ואפילו סצנת אהבה ומכתב אירוטי שכתבה האסיאתית לז'ונקור,עדיין הכול דומם.לא ברוטלי,גס,ואם נשתמש בשפת המוזיקה-לא חזק (פורטה! אל תאשימו אותי הייתי בבית ספר מוזיקלי..).”

“עדיין לא קראתי את הספר (אחרי שאקרא אכתוב ביקורת יותר מעמיקה-מבטיחה!), אבל ראיתי את הסרט אז אני בטוחה שהספר לא יאכזב!”