“הביקורת מכילה מידע מתוך עלילת הסיפורים, וגם עלולה לעורר טריגרים בשל התוכן הקשה שיש בחלקם:

סיפורים קצרים שנכתבו סמוך מאוד לתום מלחמת העולם השנייה והשואה, ויש בהם בעיקר רצון לדווח על הפשעים ועל סוגם, ולצד הדיווח גם תמיהה על היקפם ועצם התרחשותם (לא הכחשה, חלילה, אלא תמיהה כמעט תמימה על עצם היכולת של אנשים לעולל דברים כאלה). אין הרבה פרשנות או הסתכלות רחבה יותר, שכן אלה דברים שהגיעו כנראה בכתיבה מאוחרת יותר על השואה ומבצעיה. אין בזה כדי לומר שהספר חסר ערך או לא מחדש דבר. הסיפורים עצמם חזקים וקשים לקריאה, ומהווים מיקרוקוסמוס של השואה והמלחמה: האכזריות, ההיקף ההמוני של הפשעים, התועלתנות הצינית וחסרת הרחמים של הגרמנים, השנאה ליהודים (גם בקרב הפולנים), מצבם של השורדים.

הסיפור הראשון (פרופסור ספנר) עוסק בצורה קרה ועיתונאית בגילויו של בניין בו אוחסנו גופות כדי שיוכלו להפיק סבון משומן הגוף שלהן ודברים אחרים מעור הגוף.

הסיפור השני (תחתית) הוא על חוויותיהן של אסירות במחנות שונים או במפעלים שונים בהם הועסקו בכפייה. דרך סיפורה של אסירה אחת ששרדה מתגלה עולמן של האסירות האחרות גם.

סיפור מעניין נוסף הוא "ליד מסילת הרכבת" שעוסק באישה שמצליחה לברוח מרכבת בדרכה למחנה השמדה, אך נפצעת בנפילה ומוטלת חסרת אונים בכפר פולני עד סופה הטראגי.

הסיפור החמישי (דבוירה ז'לונה) מביא את עדותה של שורדת יהודייה והתלאות שעברה במהלך השואה.

סיפור נוסף- "אדם חזק"- מתאר את אופן ההשמדה במחנה חלמנו בעזרת משאיות גז, דרך סיפורו של יהודי שהועסק במחנה אך הצליח לברוח ולהינצל.

הסיפור האחרון (מבוגרים וילדים באושוויץ) עוסק לא רק בתיאור המציאות במחנה, אלא גם יותר בפרשנות וניסיון לענות על שאלות מהותיות: כיצד קרה מה שקרה ומדוע?
תשובה מעמיקה לא ממש ניתנת, גם כי הספר לא מתיימר להציע תשובות וגם כי הוא לא מספק העמקה באף אחד מהסיפורים.
אבל ראוי לצטט את המוטו של הסופרת, שכתבה עוד ביומניה במהלך המלחמה, וחוזרת עליו בספר: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".”

“יצירה קטנה של סיפורים קצרים מעין תיעודיים שמתארים את פשעי השואה בדמות עדויות של שורדים. הכותבת הייתה חברה בוועדה לחקר פשעי הנאצים בפולין ממש בסיום המלחמה והסיפורים נכתבו בתקופה הזו.

מבחינת החשיבות ההיסטורית של הספר הזה והעוצמה הרגשית של העדויות בו, כבודו במקומו מונח, אבל ב2024 נשאלת השאלה האם ספר עדויות צנום שכתוב בסגנון יבש במכוון הוא המקור הטוב ביותר הזמין עבורי ללמידה על השואה ולחוויה רגשית? התשובה היא לצערי לא.

מצד אחד יש ספרים מורכבים יותר עלילתית, ספרותית ורעיונית מהספר היבש הזה, ומצד שני יש, אתם יודעים, עדויות מצולמות.. סרטיו של קלוד לנצמן למשל.
התיעוד הקולנועי מספק עדויות חזקות ומורכבות בהרבה מהמובאות בספר, והספרים של מחברים עם נועזות אמנותית גדולה יותר מספקים חוויה ספרותית חזקה בהרבה, ו"מדליונים" יושב באמצע, קירח מכאן ומכאן.

אני כן ממליץ למי שמתעניין לקרוא את הספר הקצר מאוד הזה, מפאת אורכו לא באמת תצטערו על זמן שאבד, אבל זו לא מהיצירות הבולטות בנושא השואה.”

“סיפורי עדות על פשעי הגרמנים בפולניה במלחמת העולם ה 2.
מוצלח.”

“כל שנה אני מבקרת בבית העלמין התל אביבי שברחוב טרומפלדור.
השהייה במקום לוקחת פחות משעה ומשרה עלי אווירה בלתי נתפסת של שלווה ורוגע.
אני סוקרת תחילה את מצבותיהם של גדולי האומה: ביאליק ואחד העם הקבורים כמעט בסמיכות זה לזה, דיזנגוף וצ׳יץ׳ דמויות שהשפיעו רבות על תל אביב.
לאחר מכן אני מטפסת על כמה מדרגות ומלטפת בחטף את השיש הקר שמתחתיו קבורות אסתר יוסלביץ׳ סלפיאן הלא היא אירה יאן, אהובתו הסודית של ביאליק ושושנה בלובשטיין אחותה של רחל המשוררת. דווקא הן מרגשות אותי יותר משום אותה קרבה יוצאת דופן למושאי הערצתי.
אני ממשיכה הלאה ומביטה במעין קבר אחים שבו טמון גם יוסף חיים ברנר, איש האש.
קצת מדוכאת עבורו שלא זכה באבן מסותתת משלו. מה עושים בכל העצב הזה שהיה מנת חלקו? להיקבר לבד זה המינימום, נהי מזוקק ואפילו את זה לקחו לו.
משם אני חותכת פנימה, לשורות של אנשים רגילים שחיו בעיר ומתו מסיבות שונות: מחלות, תאונות, זקנה.
על חלק מהקברים מוטבעים מדליונים ועליהם צילומי הנפטרים. אף אחד מהם לא מת בשיבה טובה. אני מביטה בתצלום של נערה בת 12 עם צמות, פניה חפים מחיוך, עורה חיוור ועיניה שקועות. מבלי לקרוא את הכיתוב אני מבינה שהייתה חולה בשחפת.
אני עומדת מול הגלעד לפחות עשר דקות עד שעוקץ אותי חרק בירך ואני ממהרת לכיוון היציאה. העלמה נותרה עמוק בתודעתי ואני מחליטה לבקרה גם בפעם הבאה.
לכל נפטר סיפור משלו שלעיתים נכתב בספרים ועפ״י רוב, לא.
אותי מעניינים יותר סיפוריהם של האנשים הרגילים שמעולם לא שמעתי אודותיהם, של הגלמודים שנותרו ללא משפחה או סימן מנחם על האבן.
שחלקם טמונים תחת שיש אפרורי וגס שאתה מחשיבו בטעות למרצפת בטון ודורך עליה, מפלס דרכך החוצה.
הקובץ ״מדליונים״ של זופיה נלקובסקה הוא בית קברות שכזה.
שורות על גבי שורות של מתים אומללים ושאת סיבת מותם מספרים לנו עדים חיים, רובם פולנים ומיעוטם יהודיים שהרי מאלה האחרונים לא נותרו הרבה.
עובדות וראיות שגבתה היוצרת מאותם אנשים אחרי המלחמה, מתאגדות לסיפורים קצרים, מחרידים ובלתי ניתנים לעיכול.
גיבוריה של נלקובסקה מספרים במה נאלצו לחזות, לשמוע את הצריחות הרמות של הקופצים מחלונות הבתים כי הגרמנים העלו את הבניינים באש.
להשליך את ילדם מבעד לחלון ולכסות את ראשו בשמיכה שהחבטה תהיה עמומה ואולי נוראית פחות, שניה לפני שתיפח נשמתו.
להקדים את המוות המייסר שיבוא בשריפה נוראית.
או אסיר שקיבל משלוח חדש של גוויות לשריפה ומוצא בהן את אשתו ושני ילדיו הקטנים.
ואם כל זה לא מספיק, יעידו שוכני הכפר על האישה שהצליחה לברוח מהרכבת שנסעה למחנות ההשמדה אך נפצעה ברגלה ולא יכלה להמשיך הלאה.
מצאוה התושבים ולא עשו דבר למענה והיא שכבה שם, לא רחוק מפסי הרכבת בקרה; יום וליל גססה לאיטה מתחננת לכדור ברקה, העיקר כבר לגמור עם זה.
והמילים האלו, של זופיה, כמו יצאו ממפעל לבשר קפוא: קרות, משוננות ומדממות להפליא והיא אינה נוקטת דעה, איננה מביעה כעס או צער רק דואגת שהעדים ידברו בעבור הפרוטוקול.
יש גם מי שרושם הכל ואנחנו צריכים רק להפנים.
מה שמחריד כל כך ברשימותיה הוא הדיוק.
הרצון למסור את מהלך האירועים בדיוק כפי שקרו.
אין מקום לרגש או הזדהות, יש יותר מדי גוויות.

הדיווח שבהתחלה הזכיר לי קצת את כתיבתו של פרימו לוי ב״הזהו אדם״ נקי מכל רצון לרחם או לחמול אך כואב הרבה יותר ועוסק ברשע טהור שקשה, קשה מאוד להבינו.
בעוד ש-לוי תיאר קורותיו מנקודת מבטו, ניכרים בכתיבתו שרידים של חמלה בין אדם לחברו, אנושיות-מה בין האסירים ואילו בספר זה אין דבר מכל אלו.
ישנו ניצול מקסימלי של האסיר ועינויים עד המוות הגואל.
מכל הספרים שקראתי עד כה בנושא השואה היה זה היחיד שממנו התרשמתי עמוקות,
שהצליח לזעזעני על אף ההתרחקות המודעת מרגשות עזים שכל כך מתבקשים בתקופה אפילה זו של מלחה״ע השנייה.
פרוזה תיעודית עוכרת שלווה שמותירה בקורא חותם כמו מספר על היד.”