“"ההבטחה" היא נובלת פשע משנת 1958 שנכתבה ע"י הסופר והמחזאי השוויצרי המוערך דירנמט ("ביקור הגברת הזקנה", "התקלה", "החשד", "הפיזיקאים" ועוד). ביצירותיו הרבה דירנמט לעסוק בשאלות של מוסר וחולשות אנוש וגם הנובלה הזו אינה שונה משאר יצירותיו מבחינת הדילמות האנושיות והמוסריות שבהן היא עוסקת.
מכיון שאני מאמינה שהתייחסות לעלילה של רומן פשע, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנובלה קצרה, היא סוג של ספויילר, אני מעדיפה לשמור על קוים כמה שיותר כלליים ולהתמקד בביקורת הזו ברקע שהביא לכתיבת הנובלה.
והרקע במקרה הזה הוא מעניין מכמה בחינות. ראשית, מדובר בנובלה שנכתבה בעקבות סרט טלויזיה שאת התסריט שלו כתב דירנמט בהזמנה. אותו הסרט נועד לעורר מודעות ולהזהיר את הציבור מפני תקיפות של ילדים על רקע מיני. בהתאם לרוח התקופה נדרש דירנמט לכתוב עלילה עם סוף טוב, ואכן הסרט שכונה "זה קרה לאור יום" התברך בגיבור בלשי בעל תושיה שמפצח תעלומה של פשע מין בילדה באמצעות חושיו החדים, אם איני טועה הוא מציל אותה, תופס את התוקף ומשיב על כנו את הסדר החברתי שהופר. אלא שדירנמט לא חש בנוח עם הסוף המתקתק הזה. האמנם כך נפתרות תמיד או אפילו ברוב המקרים תעלומות פשע בעולם האמיתי? ע"י אינטואיציות או יכולת הסקת מסקנות יוצאת מגדר הרגיל א-לה-שרלוק הולמס? דירמנט סבר שלא ועל כן התיישב לכתוב את הנובלה הריאליסטית שלפנינו, וכבר בעמודים הראשונים של הנובלה הוא שם בפי מספר העלילה מספר אמירות ביקורתיות על הרומן הבלשי, על הספרות והקולנוע שמשדרים לנו שהכל ניתן לפענוח באמצעות חושים ואינטואיציות. המספר הוא מפקח משטרה שפרש והוא מוכיח את רעו לשיחה, שהוא סופר של ספרי בלשים, בכך שהוא מטיח בו שעבודת המשטרה ממש אינה כפי שהיא מצטיירת בעולם הספרות - וכהוכחה הוא מספר לו את סיפורו של עמיתו, בלש מבריק לשעבר, שזה עתה שניהם פגשו בו, מנהל תחנת דלק מוזנחת ונראה שבור לגמרי. רק מכתב האישום החריף הזה כבר בתחילת הנובלה הקורא יכול להרגיש שזה בשום פנים ואופן לא הולך להיות "עוד סיפור בלשי" (ואגב, זה היה מעניין מבחינתי להרגיש את אותה תחושת אי נוחות ומתח, כי גם אני כקוראת מן המניין מצפה לפתרון התעלומה בדרך מתוחכמת או לפחות כזו שתגרום לי להרגיש שיש בלש טוב וחכם שיכול להציל. לאורך כל הנובלה דירנמט בונה את תחושת אי הנוחות הזו וחוסר האונים של הקורא אל מול הרשע שמשתולל שם בחוץ ולפתע לא כ"כ ברור שהבלש והמשטרה באמת יכולים לו. בעולם האמיתי זה כך, בספרות - אתה בכל זאת מצפה להשגחה עליונה של הסופר...).
מה שמוביל לפרט המידע המעניין הבא: במהדורות הראשונות של הנובלה, כותרת המשנה של הספר נקרא "רקוויאם לרומן הבלשי". אם למישהו עוד היה ספק שלפניו סיפור בלשי נוסף, מגיע דירנמט ומכין את הקורא לכך שהוא לא בהכרח יקבל את הקתרזיס הרגיל שהוא מצפה לו בסיפורי הבלש הכל יכול. דירנמט מצהיר שהוא הולך לקבור את המיתוס.
אם לתמצת את העלילה לקוים כלליים - בלש נחשב ומנוסה נקלע לעיירה קטנה שבה נרצחה ילדה על רקע מיני. הוא מביא את הבשורה למשפחתה ובסערת הרגע הוא מבטיח לאמה של הילדה למצוא את הרוצח. אותה הבטחה ניתנת כלאחר יד אך בהמשך יגלה הבלש שהוא מחוייב לה הרבה יותר מכפי שהתכוון. הספקות מחלחלים בו בהמשך - הן לגבי זהות הרוצח והן לגבי מידת המאמצים שחבריו במשטרה עשו בכדי לתפוס אותו. אט אט הוא נעשה אובססיבי...והרוצח? האם נתפס? מה המחיר שישלם הבלש ושהוא מוכן לשלם ומדוע? כל הנושאים האלה נשארים עם הקורא גם לאחר הקריאה בעמודים האחרונים שסוגרים את העלילה היטב (שזה נהדר, כי לו היה נותר סוף פתוח דירנמט אולי היה מוכיח את הנקודה שהבלש אינו כל יכול אבל גם היה מביא לתסכול של הקורא...) :)
לסיכום, אהבתי מאוד את הנובלה. קראתי מהדורה ישנה מאוד (משנת 1960, כולל פרסומת "בקרוב" לספרו של קפקא "המשפט" בסוף הספר...), שכן כיום כמעט ואין להשיג את הנובלה כספר בפני עצמו אלא רק יחד עם הנובלה "התקלה" בהוצאת "גוונים".
לפני מספר שנים שון פן ביים סרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון המבוסס על הנובלה ונקרא "The Pledge". כרגיל, אני מעדיפה קודם לקרוא את הספר ורק אח"כ לחוות דעתי על הסרט.
הנובלה נקראית בשטף, היא שומרת על מתח ועניין, מעלה דילמות מוסריות כאמור ובעיקר - מאוד מאוד ריאליסטית. אני בהחלט מצטרפת לדעתו של דירנמט שהאידיאליזציה שאנו עושים לדמות הבלש היא אסקיפיסטית ועם כל הקושי לקבל זאת - המציאות מורכבת מהרבה סיפורי "הבטחה" שכאלה.
אהבתי ומכאן אני ממשיכה לספרים נוספים של דירנמט.”
