“את הרומן שלי עם לאון יוריס התחלתי לפני שנים ארוכות כאשר קראתי ברצף את אקסודוס ואת החאג', שני ספרים שהם בעייני יצירות מופלאות. בהמשך התחלתי גם את טריניטי שאותו לא צלחתי אך לבטח אשוב אליו בקרוב עקב הענין שיש לי לא רק ביוריס אלא גם בהיסטוריה של האי הבריטי.
אקסודוס היה אמנם רומן בדיוני אך בבסיסו עומדים כמובן אירועים אמיתיים. באחד מפרקי הספר בו מתאר יוריס את החיים במחנה ריכוז, הוא מזכיר את ד"ר לדיסלאס דרינג שעליו כתב כך: "דוקטור לדיסלאס דרינג ביצע 16,500 ניתוחים ללא הרדמה". דרינג אינו שייך לחלק הבדיוני של הספר. הוא היה דמות אמיתית לגמרי והוא לחלוטין לא אהב את הדברים שכתב עליו יוריס ותבע אותו לדין. ליאון יוריס סרב לעצת עורך דינו להגיע לפשרה עם דרינג ויצא לקרב המשפטי. במהלך המשפט נאלצה ההגנה להודות כי מספר הניתוחים ללא הרדמה שהוזכר באקסודוס, לא היה מדויק.
תיאורטית יוריס הפסיד במשפט מכיוון שנגזר עליו לשלם פיצויים לדרינג, אלא שהסכום שנקבע כפיצוי היה חצי פני, המטבע בעל הערך הנמוך ביותר באותה עת (1964) בבריטניה וכאן כמובן יש מסר: דרינג אולי צודק מבחינה משפטית אך הפסיד ציבורית ומוסרית. אם ניקח בחשבון את העובדה כי על דרינג נגזר גם לשאת בהוצאות המשפט, הרי שקביעה זו באה לחזק את הטענה המוסרית, והרי אנו יודעים שיש הבדל בין מושג הצדק לבין הצדק המשפטי. לא תמיד שני אלו הולכים יד ביד.
סיפור המשפט הזה הוא הרקע לספרו של יוריס "משפט דיבה". בהקדמה לספר כתב יוריס (קצת בהתחסדות) כי כל הדמויות בספר הן פרי דמיון טהור. האמת היא כי הדמויות מבוססות מאוד על סיפור המשפט והעדים שהעידו בו.
3 חלקים לספר: בתחילה מסופר על דמותו של הרופא ד"ר אדם קלנו שהוא התובע, בחלק השני סיפורו של הסופר ולאחר מכן סיפור המשפט. על פי הספר הנקרא "שואה", שיתף ד"ר אדם קלנו פעולה עם ד"ר פוס שהיה אחראי על ניסויים באלו ששהו באותה עת במחנה הריכוז יאדוויגה: הוא היה שותף לעיקור גברים ונשים, הוא ניתח לעיתים ללא הרדמה מספקת ומבלי לעקר את מכשירי הניתוח וכל זאת תוך יחס אכזרי במיוחד לקורבנותיו היהודים.
הספר דן בשאלה מה הם הגבולות המוסריים שעל אדם להציב לעצמו גם כאשר הוא עובד בתנאים בלתי אפשריים כמו אלו שבמחנה ריכוז, כאשר סכנת ההוצאה להורג מרחפת בכל עת מעל ראשו (ואולי לא היתה סכנה כזו למי שעבד כרופא?) והאם בכלל יש משמעות לשבועת היפוקרטס (שבועת הרופא) בתנאים שהזכרתי. על פי הספר, עבדו שם כמה רופאים ואצל כל אחד מהם עברו הגבולות במקומות אחרים.
הכתיבה של יוריס מרתקת ובכלל היה לי מענין לקרוא את הספר כאשר מדינת ישראל נאלצת להגן על גישתה המוסרית בבית הדין בהאג.
הערתי היחידה היא כי לאחר למעלה מ-50 שנה מאז יצא הספר בתרגום העברי, רצוי אולי להעניק לו תרגום חדש. הנושא אינו קריטי ולא פגע בהנאתי מהקריאה, אבל בכל זאת רצוי להחליף את המילה "אנסתזיסט" ב"רופא מרדים" ואת "לטוב המזל" בביטוי "למרבה המזל" או את "מספר קעקע" במשהו עדכני יותר. למרות זאת, הסיפור כל כך חזק שענין התרגום הוא בבחינת הערת שוליים.
למרות 80 השנים שחלפו מאז האירועים המתוארים בספר, הוא עדין רלוונטי לימינו.”
