סימניה - ספרים, סופרים וחברים

ביקורת נבחרת

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדול...

המשך קריאה←

יצירה נבחרת

סייג'

לא ראייה של אדם מאוהב

קצת התבהר לי הראש אחרי שבועות של בלבול וחוסר תפקוד.
יש עדיין איזושהי חרדה מבעבעת בגוף, אבל אני מנסה לא לתת לזה לשתק אותי.
גם עוזר לי שיש לי מישהו שהשיחות איתו אשכרה עוזרות לי, כל דבר שאני מביאה אליו שמרגיש לי מסובך ומעיק, חוזר אליי בהיר ופשוט.
והוא יודע כמה אני מעריכה אותו.

זה עדיין מסובך לחבב מישהו, גם כשאני מכירה אותו הרבה זמן ועכשיו מתחילה לראות שהוא אדם טוב ומכיל יותר ממה שחשבתי.
אין לי מושג מה הוא מרגיש כלפיי, אם בכלל, כי אנחנו לא מדברים על זה.
הוא אמר לי משהו על כך שאמרתי על עצמי שיש לי רתיעה מקירבה, בקטע של להרחיק אנשים, ושלכן הוא נזהר.
אז אולי זאת הסיבה למה זאת נושא שיחה, ואני חושבת שכבר כתבתי את זה איפשהו קודם, אבל זה מוזר לי שאני יכולה לדבר איתו על כך מיני דברים, שלא קשורים אלינו, ועדיין מעניין לי.

הייתי במשבר קטן לרגע, והוא אמר לי לפני שהדלת פתוחה ושהוא רוצה שאני איעזר בו, ובאמת הרגשתי שאני צריכה אותו, אז פניתי אליו.
זה רק העמיק את הרגשות שלי אליו, שעשיתי את זה, ושיתפתי אותו במשהו שהרגיש לי נורא מסובך ולא נעים.
כבר לא סתם חיבבתי אותו, וחשבתי עליו דברים טובים, ברמה של קצת להעריץ מדי - נקשרתי אליו, כאילו הוא השמיכה שלי.
אמרתי לו שהוא האדם המועדף עליי כרגע.
מסתבר שהוא אוהב להיות מועדף.

עם בחור אחר הרגשתי שאני יכולה להיות לוזרית, אבל איתו אני מרגישה שאני יכולה להיות כאוטית, וזה לא יגרום לו לחשוב עליי דברים רעים.
הוא אמר לי משהו על כך שאני יכולה לצאת עם אנשים, שאני לא אאבד אותו בגלל זה, והודיתי שאני כן מפחדת לאבד אותו, אבל לא בגלל גברים אחרים אלא בגלל שהוא יחשוב שאני חרא של בן אדם.
הוא לא הבין למה אני חושבת ככה על עצמי.
יש המון דברים שהוא לא מבין למה אני חושבת על עצמי, ומופתע שאני כזאת כי לא עשיתי עליו רושם כזה.

כשאני חושבת על זה, זה מוטיב חוזר בחיי, שאני עושה על אנשים רושם חזק וספציפי, שגורם להם לראות אותי רק בצורה אחת.
הם לא חושבים שאני יכולה להיות מינית וסוטה, וכשאני מינית וסוטה הם לא חושבים שאני שמרנית ותמימה, הם חושבים שאני כלבה קרת רוח ושיש לי חוכמת רחוב...

המשך קריאה←