****




יש כל מיני סוגים של סופרים, ונדמה לי שעליתי על הסוג של <mark>דויד לגרקרנץ</mark>. אני מנחש שהוא שייך לרשימה המכובדת של סופרים שעובדים באופן מתודי, כמעט מתימטי, על בניית העלילה והדמויות, כך ששום דבר לא יברח הצידה וכל דמות תופיע בדיוק בזמן שלה ותשמור על התפקיד שלה כאילו שהייתה רקדנית בפסטיגל. בטח יש לו בטח עלק לוח כזה כמו של חוקרי אגף הרצח בבולטימור, עם דמויות וחיצים וקשתות עלילתיות, והוא בונה את ה

****




יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית.

מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות,

יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני.
אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד <mark>לגרקרנץ</mark> עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום

רציתי להגיד שאני הנערה שהשיבה עין תחת עין... אבל אתם תדעו שזה לא נכון, ומישהו עוד עלול להתחיל להעלות פה ביקורות על שקרים, ולא נצא מזה. אז אני כבר לא נערה. ולא השבתי עין לאף אחד. כל העיניים עדיין אצלי.
הסדרה של סטיג לארסון היתה טובה, להוציא את הנטייה שלו לחפור עד סין כדי להעביר אג'נדה די פשוטה בסך הכול. <mark>לגרקרנץ</mark> ממשיך את הקו של השלושה הראשונים ועושה את זה די בכבוד, בחסכנות סיפורית ובהתמקדות בקטעי

אין לי ספק שסטיג לארסון היה מתהפך בקברו -ולא מעודף נחת -אם הייתה לו אפשרות השבוע להגיח ולו אף לרגע ממקום משכבו , ולקרוא את החלק הרביעי בסדרת המילניום .אודה ולא אבוש - ביום שהספר הגיע לחנויות אצתי לרכוש אותו .כה שמחתי על הגיעו ששמתי הכל בצד ומיד פצחתי בקריאה .לא עברו 24 שעות והמרצע -חלוד ומכופף במקרה הזה -יצא בקול נפיחה רועשת ומסריחה מן השק .בכתבה גדולה שהתפרסמה בשישי האחרון עם מחבר הספר ,לפתע התח

כל פעם שאני נתקלת בספר סקנדינבי בעברית אני נזכרת בביקורת של אלון על אחד מספרי "מילניום", בה כינה אותם "הנערה שהטילה ביצי זהב". ואכן ההצלחה העצומה של סדרת מילניום פתחה גל של תרגומי ספרי מתח סקנדינביים וגם כמה סדרות טלוויזיה, שהעשירו את השוק המקומי ברוצחים סדיסטיים כמו גם בכמה עלילות בינוניות למדי. אבל שיא ניצול המכירות נעשה על ידי המו"לים בארץ המקור, כאשר בסיומו של פולמוס זכויות יוצרים הצליחו להוצי

הספר הוא הרביעי בסדרת "נערה עם..." אבל הראשון שלא נכתב על ידי הסופר המקורי סטיג לרסון המנוח.

לא הגעתי לספר עם ציפיות שהוא יהיה בדיוק כמו הטרילוגיה המקורית אבל בהיותו מוגדר כ"מילניום 4" היה אפשר לצפות שידבוק בדמויות ובסיפור הרקע אותו בנה, בכשרון רב, לרסון.

אסכם בהתחלה ואכתוב שכספר מתוך סדרה הוא לא עומד בציפיות וכסטנד אלון הוא ספר בינוני ומטה ולא מעבר.

ועתה בהרחבה על הספר –
<mark>לגרקרנץ</mark> מנסה ב

שימו בצד את זה שמדובר בסופר אחר, ולא בסטיג לרסון.
נכון שזה מתבקש להשוות בין השניים, ולדון בעניין הסכסוך בין המשפחה של לרסון לבת הזוג שלו.
אבל לא צריך כל הזמן להתעסק במה שמעבר. בואו נתעסק בעלילה ובכתיבה.

קראתי את שלושת הספרים הראשונים בסדרה (מילניום), שנכתבו ע"י סטיג לרסון, ומאוד אהבתי את העלילה, הדמויות, וכמובן הכתיבה.
לדאבוננו הרב, לרסון נפטר בפתאומיות ולא הספיק לכתוב את כל הספרים בסדרה (ש

"הנערה ברשת העכביש" הוא ספר ראוי בפני עצמו שלחלוטין מצליח לתפוס את הקורא.
אבל דיוויד <mark>לגרקרנץ</mark> הוא לא סטיג לרסון, והספר הוא לא לגמרי מילניום.
משהו שם ללא ספק חסר, וכנראה שזו הכתיבה של לרסון. בספרים הקודמים, לרסון ידע לכתוב את העלילה בצורה סוחפת; הוא ידע להסביר כל מושג וכל דבר שקורה בצורה הברורה ביותר, גם אם מדובר במכניקת קוונטים. אצל <mark>לגרקרנץ</mark> אולי יש ניסיון לעשות את זה, אבל הוא לא מספיק, אם בכלל קי