“**** יש כל מיני סוגים של סופרים, ונדמה לי שעליתי על הסוג של דויד לגרקרנץ. אני מנחש שהוא שייך לרשימה המכובדת של סופרים שעובדים באופן מתודי, כמעט מתימטי, על בניית העלילה והדמויות, כך ששום דבר לא יברח הצידה וכל דמות תופיע בדיוק בזמן שלה ותשמור על התפקיד שלה כאילו שהייתה רקדנית בפסטיגל. בטח יש לו בטח עלק לוח כזה כמו של חוקרי אגף הרצח בבולטימור, עם דמויות וחיצים וקשתות עלילתיות, והוא בונה את ה”

“**** יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית. מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות,”

“יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני. אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד לגרקרנץ עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום”

“רציתי להגיד שאני הנערה שהשיבה עין תחת עין... אבל אתם תדעו שזה לא נכון, ומישהו עוד עלול להתחיל להעלות פה ביקורות על שקרים, ולא נצא מזה. אז אני כבר לא נערה. ולא השבתי עין לאף אחד. כל העיניים עדיין אצלי. הסדרה של סטיג לארסון היתה טובה, להוציא את הנטייה שלו לחפור עד סין כדי להעביר אג'נדה די פשוטה בסך הכול. לגרקרנץ ממשיך את הקו של השלושה הראשונים ועושה את זה די בכבוד, בחסכנות סיפורית ובהתמקדות בקטעי”

“**** יש כל מיני סוגים של סופרים, ונדמה לי שעליתי על הסוג של דויד לגרקרנץ. אני מנחש שהוא שייך לרשימה המכובדת של סופרים שעובדים באופן מתודי, כמעט מתימטי, על בניית העלילה והדמויות, כך ששום דבר לא יברח הצידה וכל דמות תופיע בדיוק בזמן שלה ותשמור על התפקיד שלה כאילו שהייתה רקדנית בפסטיגל. בטח יש לו בטח עלק לוח כזה כמו של חוקרי אגף הרצח בבולטימור, עם דמויות וחיצים וקשתות עלילתיות, והוא בונה את ה”

“**** יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית. מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות,”

“יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני. אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד לגרקרנץ עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום”

“רציתי להגיד שאני הנערה שהשיבה עין תחת עין... אבל אתם תדעו שזה לא נכון, ומישהו עוד עלול להתחיל להעלות פה ביקורות על שקרים, ולא נצא מזה. אז אני כבר לא נערה. ולא השבתי עין לאף אחד. כל העיניים עדיין אצלי. הסדרה של סטיג לארסון היתה טובה, להוציא את הנטייה שלו לחפור עד סין כדי להעביר אג'נדה די פשוטה בסך הכול. לגרקרנץ ממשיך את הקו של השלושה הראשונים ועושה את זה די בכבוד, בחסכנות סיפורית ובהתמקדות בקטעי”