“זהו ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי והוא נכתב בידי אדם שסבל הרבה בחייו, בפעם הראשונה שקראתי הוא העניק לי התרסקות חושים, קשה לתאר כמה הוא השפיע עליי והרשים. הנה אני אגיד אודותיו דברים אחדים: מסופר על אדם חכם בשם זרתוסטרא העוזב את משכנו באיי האושר ויוצא לחלוק את חוכמתו עם הבריות, הוא מטיף תורה שתהפוך את טבלת הערכים על פיה, ובעולמנו המתחלן ניתן לראות כבר כמה סימנים מתורה זאת על פני השטח. כי העולם הוא מקום שיש לחיות בו, אך הוא גם מוצף בזוהמה, בטמטום, מבול דעות ותקשורת מרעילה, וצריך האדם להיות בעל עור קשקשים חזק, ולשם כך ניטשה שלח את זרתוסטרא. ומי הוא זרתוסטרא? הזרתוסטרא של ניטשה הוא ''כפילו'' של זרתוסטרא המקורי מייסד הדת שנקראת על שמו וממנו הגיע רעיון העולם הבא במושגים המוכרים לנו יותר היום, בעיקר דרך דתות היהדות, הנצרות והאיסלאם. מושגים כגון משפט, העולם הבא, שכר ועונש, טוב ורע, כל אלו מצויים בכל הדתות הללו. הזרתוסטרא של ניטשה חושף בפני קהל מאזיניו שמיים אדירים וחדשים של שמחה, הוא מעודד את האדם לא סתם להיות שוער הארמון אלא לגור בארמון עצמו. הביטו: אלוהים מת, אומר זרתוסטרא, והגשר הישן כבר עלה באש וכעת על האדם להיות הגשר של עצמו. מה הוסיף ומה עוד אומר אודות ספר שכזה? הספר משקף את רוחו של מחברו, מילותיו הו כמו שרשרת לבבות שתבער לדורות, הוא מגביה ומרומם, מלטף ונושך ומשפיל במגף לתחתיות ארץ. ספר שחושל בגיהנום, תקיף ומרשים. "רעב, אלים, בודד, חסר אלוה: כה רוצה את עצמו רצון לביאי. חופשי מאושר עבדים, גאול מאלים וסיגודים, חסר-פחד ומטיל-פחדים, גדול ובודד: זה רצונו של איש האמת." התרגום מצויין, ספר מעורר מחשבה, הוא יכול ללמד את בני האדם לאהוב את עצמם עד המוות, כי כל אדם מת לבד.”

“כפי שכבר כתבתי פעם - אני די גאה על כך שבספריה שלי יש רק ספרים שקראתי וספרים שטרם הספיקותי ועם ההישג הזה אני מסתובב כבר שנים רבות. מה שאני לא מספר לאף אחד שכמו בכל ההישגים, גם בזה ראוי קצת לפקפק. אבוי לאותה כלימה גם בספרייתי, כמו בספרייתו של כל מי שאינו על-אדם, מתחבאים כמה ספרים מבוישים שלעולם לא אקרא. ולא שלא ניסיתי. בחיי. בתקופת נעורי הרחקתי מיישוב מגורי הזעיר עד לחיפה, שרק בספרייתה ברחוב החלוץ היה עותק מרוט ובלוי בתרגום דוד פרישמן. אני זוכר שישבתי כשעה-שעתיים וניסיתי לקרוא את הטקסט הזר והמוזר. אין לי מושג איך הגעתי לניטשה, אבל מהיכרותי עם עצמי אני חושד שחשבתי שאצליח לדלות ממנו מספר משפטי מחץ שיפתחו לי את אההמ ליבן אההמ של בנות השכבה שלי בתיכון. זו הייתה תקופה שבה גם למדתי כמה שירים בעל פה מאותה סיבה בדיוק. אני זוכר שעפעפי כבדו מבליל המילים המוזרות שהזכירו לי ניגון עתיק באידיש שאת מילותיה מעולם לא הבנתי וממנה התרחקתי. החזרתי את הספר לספרנית ושכחתי לגמרי את ניטשה על מלמוליו המשונים. כמה שנים מאוחר יותר למדתי באוניברסיטה העברית ובזמן שבנו את שכונת וולפסון שכן ליד הצומת מבנה ישן שכל כמה חודשים הייתה צועקת מקירותיו אמרה בעלת פוטנציאל חודר כל שריון הממאן להיעתר לחיזורי צעיר מיוחם. לצד וריאציות על "החיים כמשל" של פנחס שדה ("אני כואב את שתיקת האדמה", "אני אדום את כאב השתיקה" ו-"אני שותק את אדמת הכאב") היפים לאזנן של מתבגרות בתולות, הופיע גם "בלכתך אל האישה אל תשכח את השוט" הממיס כל לב פמיניסטי ניטשה חזר. בגדול, ואני רכשתי עותק של כה אמר זרתוסטרא בתרגום הנהיר יותר של ד"ר ישראל אלדד. התרגום היה אולי נהיר יותר אבל שוב נפלה עלי תרדמה כבדה עוד לפני שנכתב בדם הרעיון הבלתי מוסרי הראשון. אני מכיר כמו כולנו בגדולת הפילוסוף הטבטוני וביכולתו המאגית לכשף כל בת חוה, אבל יחד עם כל רצוני לשאוב ממנו קצת קסם, איכשהו המשכתי ללכת לישון לבד עוד הרבה שנים אחרי שנטשתי את ניטשה.”

“טוב, אני לא יודעת אם אפשר לכתוב ביקורת על הספר הזה - כי על ספרי פילוסופיה יש בוא נאמר על מה להתפלסף וזה יכול לתת לנו סוף סוף את האפשרות לכתוב ספר משלנו. אני יכולה להגיד כאן רק את תחושתי שלי שמלווה אותי הרבה מאד שנים, תחושה של סוג של אושר והתעלות וכל זה בלי לנסות להבין יותר מההבנה שיש לי. אני מאושרת שהוא בספריה שלי ואני שמחה שאני יכולה מפעם לפעם לעיין בו.”

“קראתי בד בבד את שני התרגומים (הזמינים בצורת ספר) של "כה אמר זרתוסטרא", ואף מדיי פעם הצצתי בתרגום המוקדם ביותר, מראשית המאה העשרים, של דוד פרישמן (המופיע כולו, זמין וחופשי ב"פרוייקט בן יהודה" : http://benyehuda.org/frischmann/also_sprach_zarathustra.html). את הביקורת המלאה כבר כתבתי בגרסה החדשה יותר, של אילנה המרמן בהוצאת עם עובד : http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=51667 הגרסה הזו, התרגום של ישראל אלדד בהוצאת שוקן, עניינה אותי ברובד הלשוני - תרגומהּ נחשב מליצי יותר, גם אם מדוייק פחות - ובניגוד לתרגום של אילנה המרמן בהוצאת עם עובד, בגרסה זו אין כמעט בכלל הערות שוליים, אין שום ביאורים, והקורא פשוט "נזרק" אל תוך הסיפור. כשמדובר בספר "כבד" כמו "כה אמר זרתוסטרא", יש בכך חסרון גדול - אבל כשקוראים את הספר הזה, ונהנים גם מהערות השוליים המצויינות של התרגום החדש, ניתן להנות יותר מן הספר הזה (מה-גם שכפי שכתבתי בביקורת המורחבת יותר, אני לא מצאתי הרבה מה להנות ממנו). ציטוטים אחידים שבכל זאת שבו את תשומת-לבי : "ואף על הרחוב הוא [החורף] מטיל בדידות, עד שגם אני מכבדו ואינני סוגד כדרכם של בני תפנוקים, לאליל האש עב-הכרס. טובה נקישת שיניים מעט, מסגידה לאלילים ! - זה לרוחי. אך למורת רוחי הם כל אלילי האש הלוהטים העשֵנים המעלים קיטור. את אשר אוהַב, אני מיטיב לאוהבוֹ בחורף מאשר בקיץ; מאז יושב לי החורף בביתי, איטיב ללעוג לאויבי, ולעגי הוא לבבי יותר." (עמודים 173-174) ""למה לחיות ? הכל הבל ! לחיות, משמע, אתה דש תבן; לחיות, משמע, אתה שורף עצמך, מבלי שיחם לך." פטפוט ישן-נושן זה עדיין נחשב בגדר "חוכמה"; ומשם שהוא ישן וריחו עבֵש, הוא זוכה ליתר כבוד. גם העובש מקנה אצילות. - לילדים מותר היה לדבר כך : הם יראים את האש מכיוון שנכוו בה; רבה הילדותיות בספריה העתיקה של החוכמה - ומי שאינו פוסק מלדוש תבן, איככה יהא רשאי לגדף את הדיש ! שוטים שכאלה, מן הדין היה לחסום פיהם ! שכמותם יתיישבו ליד שולחן וכלום לא יביאו עמם, אף לא את הרעב הטוב - ועתה הם מגדפים : "הכל הבל !" ואולם, אחי, לאכול ולשתות כראוי, לא אמנות הבל היא ! שברו, שברו נא לי את הלוחות של נטולי השמחה !" (עמודים 206-207)”

“זהו ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי והוא נכתב בידי אדם שסבל הרבה בחייו, בפעם הראשונה שקראתי הוא העניק לי התרסקות חושים, קשה לתאר כמה הוא השפיע עליי והרשים. הנה אני אגיד אודותיו דברים אחדים: מסופר על אדם חכם בשם זרתוסטרא העוזב את משכנו באיי האושר ויוצא לחלוק את חוכמתו עם הבריות, הוא מטיף תורה שתהפוך את טבלת הערכים על פיה, ובעולמנו המתחלן ניתן לראות כבר כמה סימנים מתורה זאת על פני השטח. כי העולם הוא מקום שיש לחיות בו, אך הוא גם מוצף בזוהמה, בטמטום, מבול דעות ותקשורת מרעילה, וצריך האדם להיות בעל עור קשקשים חזק, ולשם כך ניטשה שלח את זרתוסטרא. ומי הוא זרתוסטרא? הזרתוסטרא של ניטשה הוא ''כפילו'' של זרתוסטרא המקורי מייסד הדת שנקראת על שמו וממנו הגיע רעיון העולם הבא במושגים המוכרים לנו יותר היום, בעיקר דרך דתות היהדות, הנצרות והאיסלאם. מושגים כגון משפט, העולם הבא, שכר ועונש, טוב ורע, כל אלו מצויים בכל הדתות הללו. הזרתוסטרא של ניטשה חושף בפני קהל מאזיניו שמיים אדירים וחדשים של שמחה, הוא מעודד את האדם לא סתם להיות שוער הארמון אלא לגור בארמון עצמו. הביטו: אלוהים מת, אומר זרתוסטרא, והגשר הישן כבר עלה באש וכעת על האדם להיות הגשר של עצמו. מה הוסיף ומה עוד אומר אודות ספר שכזה? הספר משקף את רוחו של מחברו, מילותיו הו כמו שרשרת לבבות שתבער לדורות, הוא מגביה ומרומם, מלטף ונושך ומשפיל במגף לתחתיות ארץ. ספר שחושל בגיהנום, תקיף ומרשים. "רעב, אלים, בודד, חסר אלוה: כה רוצה את עצמו רצון לביאי. חופשי מאושר עבדים, גאול מאלים וסיגודים, חסר-פחד ומטיל-פחדים, גדול ובודד: זה רצונו של איש האמת." התרגום מצויין, ספר מעורר מחשבה, הוא יכול ללמד את בני האדם לאהוב את עצמם עד המוות, כי כל אדם מת לבד.”

“כפי שכבר כתבתי פעם - אני די גאה על כך שבספריה שלי יש רק ספרים שקראתי וספרים שטרם הספיקותי ועם ההישג הזה אני מסתובב כבר שנים רבות. מה שאני לא מספר לאף אחד שכמו בכל ההישגים, גם בזה ראוי קצת לפקפק. אבוי לאותה כלימה גם בספרייתי, כמו בספרייתו של כל מי שאינו על-אדם, מתחבאים כמה ספרים מבוישים שלעולם לא אקרא. ולא שלא ניסיתי. בחיי. בתקופת נעורי הרחקתי מיישוב מגורי הזעיר עד לחיפה, שרק בספרייתה ברחוב החלוץ היה עותק מרוט ובלוי בתרגום דוד פרישמן. אני זוכר שישבתי כשעה-שעתיים וניסיתי לקרוא את הטקסט הזר והמוזר. אין לי מושג איך הגעתי לניטשה, אבל מהיכרותי עם עצמי אני חושד שחשבתי שאצליח לדלות ממנו מספר משפטי מחץ שיפתחו לי את אההמ ליבן אההמ של בנות השכבה שלי בתיכון. זו הייתה תקופה שבה גם למדתי כמה שירים בעל פה מאותה סיבה בדיוק. אני זוכר שעפעפי כבדו מבליל המילים המוזרות שהזכירו לי ניגון עתיק באידיש שאת מילותיה מעולם לא הבנתי וממנה התרחקתי. החזרתי את הספר לספרנית ושכחתי לגמרי את ניטשה על מלמוליו המשונים. כמה שנים מאוחר יותר למדתי באוניברסיטה העברית ובזמן שבנו את שכונת וולפסון שכן ליד הצומת מבנה ישן שכל כמה חודשים הייתה צועקת מקירותיו אמרה בעלת פוטנציאל חודר כל שריון הממאן להיעתר לחיזורי צעיר מיוחם. לצד וריאציות על "החיים כמשל" של פנחס שדה ("אני כואב את שתיקת האדמה", "אני אדום את כאב השתיקה" ו-"אני שותק את אדמת הכאב") היפים לאזנן של מתבגרות בתולות, הופיע גם "בלכתך אל האישה אל תשכח את השוט" הממיס כל לב פמיניסטי ניטשה חזר. בגדול, ואני רכשתי עותק של כה אמר זרתוסטרא בתרגום הנהיר יותר של ד"ר ישראל אלדד. התרגום היה אולי נהיר יותר אבל שוב נפלה עלי תרדמה כבדה עוד לפני שנכתב בדם הרעיון הבלתי מוסרי הראשון. אני מכיר כמו כולנו בגדולת הפילוסוף הטבטוני וביכולתו המאגית לכשף כל בת חוה, אבל יחד עם כל רצוני לשאוב ממנו קצת קסם, איכשהו המשכתי ללכת לישון לבד עוד הרבה שנים אחרי שנטשתי את ניטשה.”

“טוב, אני לא יודעת אם אפשר לכתוב ביקורת על הספר הזה - כי על ספרי פילוסופיה יש בוא נאמר על מה להתפלסף וזה יכול לתת לנו סוף סוף את האפשרות לכתוב ספר משלנו. אני יכולה להגיד כאן רק את תחושתי שלי שמלווה אותי הרבה מאד שנים, תחושה של סוג של אושר והתעלות וכל זה בלי לנסות להבין יותר מההבנה שיש לי. אני מאושרת שהוא בספריה שלי ואני שמחה שאני יכולה מפעם לפעם לעיין בו.”

“קראתי בד בבד את שני התרגומים (הזמינים בצורת ספר) של "כה אמר זרתוסטרא", ואף מדיי פעם הצצתי בתרגום המוקדם ביותר, מראשית המאה העשרים, של דוד פרישמן (המופיע כולו, זמין וחופשי ב"פרוייקט בן יהודה" : http://benyehuda.org/frischmann/also_sprach_zarathustra.html). את הביקורת המלאה כבר כתבתי בגרסה החדשה יותר, של אילנה המרמן בהוצאת עם עובד : http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=51667 הגרסה הזו, התרגום של ישראל אלדד בהוצאת שוקן, עניינה אותי ברובד הלשוני - תרגומהּ נחשב מליצי יותר, גם אם מדוייק פחות - ובניגוד לתרגום של אילנה המרמן בהוצאת עם עובד, בגרסה זו אין כמעט בכלל הערות שוליים, אין שום ביאורים, והקורא פשוט "נזרק" אל תוך הסיפור. כשמדובר בספר "כבד" כמו "כה אמר זרתוסטרא", יש בכך חסרון גדול - אבל כשקוראים את הספר הזה, ונהנים גם מהערות השוליים המצויינות של התרגום החדש, ניתן להנות יותר מן הספר הזה (מה-גם שכפי שכתבתי בביקורת המורחבת יותר, אני לא מצאתי הרבה מה להנות ממנו). ציטוטים אחידים שבכל זאת שבו את תשומת-לבי : "ואף על הרחוב הוא [החורף] מטיל בדידות, עד שגם אני מכבדו ואינני סוגד כדרכם של בני תפנוקים, לאליל האש עב-הכרס. טובה נקישת שיניים מעט, מסגידה לאלילים ! - זה לרוחי. אך למורת רוחי הם כל אלילי האש הלוהטים העשֵנים המעלים קיטור. את אשר אוהַב, אני מיטיב לאוהבוֹ בחורף מאשר בקיץ; מאז יושב לי החורף בביתי, איטיב ללעוג לאויבי, ולעגי הוא לבבי יותר." (עמודים 173-174) ""למה לחיות ? הכל הבל ! לחיות, משמע, אתה דש תבן; לחיות, משמע, אתה שורף עצמך, מבלי שיחם לך." פטפוט ישן-נושן זה עדיין נחשב בגדר "חוכמה"; ומשם שהוא ישן וריחו עבֵש, הוא זוכה ליתר כבוד. גם העובש מקנה אצילות. - לילדים מותר היה לדבר כך : הם יראים את האש מכיוון שנכוו בה; רבה הילדותיות בספריה העתיקה של החוכמה - ומי שאינו פוסק מלדוש תבן, איככה יהא רשאי לגדף את הדיש ! שוטים שכאלה, מן הדין היה לחסום פיהם ! שכמותם יתיישבו ליד שולחן וכלום לא יביאו עמם, אף לא את הרעב הטוב - ועתה הם מגדפים : "הכל הבל !" ואולם, אחי, לאכול ולשתות כראוי, לא אמנות הבל היא ! שברו, שברו נא לי את הלוחות של נטולי השמחה !" (עמודים 206-207)”