“שירת הטרובדורים / אריה סתיו (הוצאת הקיבוץ המאוחד):

אריה סתיו הוא מתרגם וכותב מוכשר מאוד שלספריו התוודעתי באיחור רב. 'שירת הטרובדורים' כשמו הוא, עוסק בשירתם ובהיסטוריה של הטרובדורים, שהיו בין המשוררים הליריים הראשונים בימי הביניים שכתבו בשפה שאינה לטינית ומיקדו את יצירתם דווקא בנושאי חול ולא בנושאי קודש. לטרובדורים מחבל אוקסיטניה (פרובנס) מתלווים גם הטרוברים, מקביליהם מצפון צרפת והמינזנגרים, מקביליהם הגרמניים. לכל אלו היה אמור להיכתב ספר משלהם אך בגלל מחסור בתקציב (וקוראים...) אוחדו כל השלושה, במיוחד הטרובדורים והמינזנגרים לכדי כרך אחד זה. הספר כתוב באופן מרתק ומעמיק, כפי שיעיד עצם גודלו, כ-650 עמודים בגודל של כמעט דף מדפסת. הספר כתוב היטב הן מבחינה אמנותית בתחום תרגום השירים עצמם והן מבחינה היסטורית; כרקע על התקופה, המשוררים ותנועתם האמנותית.

למה אני אהבתי את הספר?
מעבר למה שכבר ציינתי ובכך שכל חובב היסטוריה ושירה יוכל למצוא בו עניין כלשהו, החיבור ביני ובין הספר היה מידי: אני אוהב ומקשיב באופן יום יומי למוזיקת ימי הביניים, והספר מספק תרגום והסברים לרבים מן השירים שאני שומע. לו הייתי מודע לקיומו בערך שנה לפני שנתקלתי בו במקרה, הייתי חוסך לעצמי הרבה מאוד חיפושי גוגל, ואולי גם לא כותב ספר קטן משלי בנידון.

למה אתם (אולי) תאהבו את הספר?
כשאומרים למישהו את צמד המילים 'ימי הביניים', האסוציאציות הראשונות שעולות לאדם בראש הן של מגיפות ומחלות, רעב, קנאות דתית, ציד מכשפות ואלימות רבה וברברית. לדמוניזציה הזו שעברה התקופה ונפוצה בכל העולם המערבי מצטרפת גם דמוניזציה וטראומה שייחודית לנו כיהודים, בעיקר נוכח מסעות הצלב וקורבנותיהם בני עמנו. איני מתכוון להיכנס כאן לדיון היסטורי מעמיק על הדמוניזציה הזו (שנעשתה פעמים רבות בעת החדשה, ובמכוון), אך אציין כי כל הרעות הללו קיימות גם ובמובנים מסוימים הרבה יותר דווקא בתקופות אחרות, כולל בתקופתנו המודרנית. הספר אמנם עוסק בתקופת זמן של כמאתיים שנה ובתנועה אמנותית ספציפית מאוד בימי הביניים, שמשתרעים בשלמותם על טווח רחב הרבה יותר של כאלף שנה. יחד עם זאת, גם בכך יש מספיק על מנת לנפץ חלק מהסטיגמות שיש לנו על התקופה המרתקת הזו. החל משירת הצלבנים המפתיעה בפן האמנותי היפה שלה ועד שירת הפורנו הפסטורלית... יש לתקופה הרבה מה להציע 🙂

אה... וכדי לסקרן אתכם מעט יותר, יש גם צד יהודי, אמנם צנוע, לשירה הזו. כמו שכתב חוקר הספרות היהודי - גרמני גוסטב קרפלס בשנת 1886, שחלק מדבריו מובאים גם בספרו של אריה סתיו:
"[....] טורניר שירה רב הוד והדר בחצר נסיכי טרימברג, העיר שלגדות נהר הסאלה בחבל תורינגיה. דגלי האבירים נישאים ברוח. תקיעת החצוצרות נשמעת למרחוק, החצר הומה נשים יפיפיות ואבירי סגולה. ולתר פון דר פוגלוויידה, בכיר המשוררים, מגלגל שיחה עם וולפרם פון אשנבך. לצד השניים סובבים מיטב פייטני הדור, ביניהם אוטו פון בוטנלאובה, פון שבנגאו וריינמר פון ברננברג. בקרב חבורה נכבדת זו בולט בכובעו המחודד היהודי זיסקינד פון טרימברג. גבר בעל צורה, פוסע בין הקרואים ללא חשש ובראש מורם. הוא פונה אל מרכז הבמה, ניצב זקוף קומה ומשמיע בפני מאזיניו - הוא, היהודי המבוזה שזכה לרגע של חסד בקרב אבירי החצר והמינזנגרים - שיר לחירות הביטוי הפותח במילים:

הה, חופש הביטוי, מתת אדם בחלד,
אתה בפי הכסיל והחכם גם יחד [...]

הביצוע זוכה למחיאות כפיים ולקריאות התפעלות מפי חבורות האבירים והמשוררים כאחת ואלו מעודדים את היהודי להוסיף ולשיר.
עתה הוא נושא את עיניו אל גבירת החצר יפת התואר, הניבטת אליו מחלון הטירה, פורט על הלירה ושר: [....]"

בברכה,
עמיחי פישמן.”