“****
יש כל מיני סוגים של סופרים, ונדמה לי שעליתי על הסוג של דויד לגרקרנץ. אני מנחש שהוא שייך לרשימה המכובדת של סופרים שעובדים באופן מתודי, כמעט מתימטי, על בניית העלילה והדמויות, כך ששום דבר לא יברח הצידה וכל דמות תופיע בדיוק בזמן שלה ותשמור על התפקיד שלה כאילו שהייתה רקדנית בפסטיגל. בטח יש לו בטח עלק לוח כזה כמו של חוקרי אגף הרצח בבולטימור, עם דמויות וחיצים וקשתות עלילתיות, והוא בונה את הסיפור ככה יפה יפה כדי שאם הקייס שלו יגיע למשפט, אין מצב שהוא יזוכה על איזו אמתלה טכנית.
זה אולי עובד יפה בחקירות רצח, אבל ייתכן שפחות טוב בספרים. סדר ואירגון זה דבר נהדר, אבל בספרים אתה צריך טיפה כאוס, מרכיב לא שגרתי או בלתי צפוי שירעיד טיפה את העלילה, כמו שקורה בחיים. במציאות. כשהכול כל כך מסודר הסיפור מרגיש מתוסרט, סינתטי, ופשוט לא נכון גם אם מבחינה ספרותית הכול כאילו במקום. לגרקרנץ (מגרמנית: אחסון זר. אני חושב. שזה לא רלוונטי בשיט אבל משעשע, נכון?) לקח את הג'וב הנחשק של זה שייקח את סדרת הספרים הרווחית מאוד של סטיג לארסון וימשיך אותה "באותה רוח". המתכון הבסיסי לכאורה ברור - לקחת נושא חברתי-פוליטי טעון (סחר בנשים, אלימות משפחתית, הגירה, הפרדה גנטית וכו) ולטוות סביבו עלילת מתח רוויית אלימות בעזרת דמויות העוגן של הסדרה - ליסבת סלאנדר ההאקרית האומניפוטנטית ומיכאל בלומקוויסט העיתונאי-החוקר הסקסי-אך-שלומיאל-משהו. ובכל זאת, אם אני אבשל לפי מתכון של מאיר אדוני, יש להניח שהתבשיל שלו ייצא יותר טעים, גם אם אעשה את הכול בדיוק בדיוק אותו דבר ואשתמש בדיוק באותם חומרים.
לגרקרנץ (ממתק גבינה בלגי פריך, אגב. not) לקח הפעם נושא מעולה - כנופיות האקרים רוסיות שתופרות פייק ניוז לפי הזמנה לאישים נבחרים (ולמעלה מזה) - אבל בעיניי התרשל מאוד בבניית עלילה מתאימה, ומרוב השתדלות שהכול יסתדר יפה ושכל הקצוות יתחברו, יצא לו ספר צפוי, לא מאוד מעניין, ופטפטני. הוא קריא, אבל משמעותית פחות טוב מהקודמים בסדרה.
****”
