***


"יש לי משחק נחמד שהמצאתי כשאך למדתי לקרוא. אני מדמה לעצמי כל לילה שהנני אחת הדמויות (הדמות החשובה ביותר) בספר שאני קוראת אותה שעה, ובמחשבה זו הולכת לישון.
כרגע אני אופליה - ואופליה נבונה ביותר! אני שומרת על מצב רוחו הטוב של המלט, ומלטפת אותו ונוזפת בו, ומזכירה לו לכרוך סודר על צוארו כשהוא מצונן. רפאתי אותו מן המרה השחורה כליל. המלך והמלכה מתו - תאונה בלב ים, אין צורך בהלויה, וכך המלט וא

#
סופי היא צעירה בת 20, שגודלה במאה ה-19 על ידי אב הכי פריבילגי: הוא בעל תואר אצולה, עשיר, מדבר בישירות, חסר טקט באופן סופני. אה והוא דיפלומט הנודד בשליחות בריטניה למדינות שונות (איך מסתדר הדיבור הישיר והדיפלומטיה? ל<mark>הייר</mark> הפתרונים). אמה של סופי מתה למרבה הנוחות כשהיתה פעוטה, אביה לוקח אותה איתו למדינות אליהן נשלח. מהיותו אגואיסט מושלם הוא מלמד את בתו מלאכות שאינן מתאימות לאישה: היא רוכבת על סוסים

הקוראים שסקרו את הספר הזה לפניי, טענו שהקריאה בספר הייתה, כלשונם, "כיף טהור". גם בגב הספר מצוין שהספר הוא אסקפיזם.
אם כך, כנראה שאני בדעת מיעוט, מכיוון שהקריאה בספר הזה היוותה עבורי סבל טהור - סבל, שאפילו דמותה התוססת והשובבה של סופי לא הצליחה למנוע.
הספר מנסה להיות משעשע אך מתיש בעודף התיאורים והמלל והגינונים הבריטיים של הדמויות, הדמויות עסוקות בשטויות שהעסיקו את בני האצולה באנגליה של פעם והספר

ניסיתי לדמיין לא פעם מה היה קורה אם הייתי מועדת במרחב הזמן ונוחתת בספר של ג'יין אוסטן. איך כל הגברות המעודנות והג'נטלמנים האדיבים היו מתמודדים עם ישראלית חסרת גינונים כמוני? כמה מוסכמות חברתיות הייתי מצליחה להפר בטעות כבר ביומי הראשון? ולמה זה כל כך מספק לדמיין את הבעות הפנים המזועזעות שלהם?

אם גם אתם נתקפתם פעם תוך קריאה בדחף מטורף לטלטל את חייה הריקניים של החברה הגבוהה בלונדון של המאה ה-19, "

ממש מאוכזבת. היה לי ציפיות גבוהות בתור אחת שאוהב רומנים ויקטוריאנים.
הייתי בטוחה שזה מן חיקוי של אוסטן, זה חיקוי זול של אוסטן וכתוב בצורה מליצית ולא אותנטית ממש התאכזבתי.
הדמויות בלי עלילה, וזה נשמע ממש כמו קומדיה רומנטית מטופשת ולא הגיונית.
אני מבינה ש<mark>הייר</mark> רצתה שהגיבורה שלה תהיה פמינסטית:סופי. או מן דמות שדומה לסיסי הקיסרית האוסטרית. אבל איפה ההיגיון ממתי יש לסופי רובה? ומאיפה פתאום יש לה כל-כ