שנת 1949 בספרים

מהדורה ראשונה
ספר הראשון
הקדשה של משורר למאייר יערי

בספר "בשדות פלשת 1948" (הוצאת נ. טברסקי, 1975) תיאר העיתונאי אורי אבנרי את חוויותיו ממלחמת העצמאות, במהלכה שירת כלוחם ביחידת "שועלי שמשון" של גבעתי. עיקר פרקי הספר הם רשימות, דיווחים וסיפורים קצרים (שהיו מבוססים על שהתרחש באמת ועל חבריו לנשק של המחבר) ששלח המחבר בטרם הקרבות ולאחריהם לעיתון הערב של "הארץ".

כשהתגייס החיילות לא באה לאבנרי בקלות. "מכל עינויי התופת שהומצאו על־ידי המוח הצבאי, אין לך עינוי שטני מהתעמלות הבוקר" (עמוד 26), כתב. יש בזה משהו. במשך שבועות אחדים, כתב, "נשארנו בעורף כגדוד רזרבי לחטיבה החדשה שנוצרה זה מכבר, ושגורל חזית הדרום הופקד בידיה – חטיבת גבעתי. ניצלנו שבועות מעטים אלה לא רק לאמונים קרביים, אלא גם כדי לגבש את רוחנו כיחידה" (עמוד 33). החטיבה, עתידה היתה לשאת בחלק ניכר מנטל הלחימה בחזית הדרום.

יום אחד, כתב, במהלך ההפוגה הראשונה, נקראו הוא וחבריו לחדר האוכל. לפניהם עמד המ"פ, אריה שפאק, שסיפר להם שמעתה הם יהיו "פלוגת קומנדו ממונעת של חטיבת הדרום" (עמוד 125). כך נולדו "שועלי שמשון". פלוגת "שועלי שמשון", כתב, נולדה "בחיל הרגלים. כל אנשי הפלוגה השתתפו בעשרו ת התקפות כחיילים רגלים. גם בשבתנו על הג׳יפים ראינו את עצמנו כחלק של חיל־הרגלים. השתייכנו לגדוד של חיל־רגלים בחטיבה של חיל־רגלים" (עמוד 288). למרות ההילה שנוצרה ליחידות אחרות, כתב, "החייל הרגלי הפשוט, היה הגבור האמתי של המלחמה" (עמוד 284).

בקרב על משלט 105 נע מג"ד 54, צבי צור, עם "שועלי שמשון", וצעק לאנשיו "קצת העזה ונשמיד אותם!" (עמוד 160). בקרב, כתב, "אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה ויורה" (עמוד 160). הלחימה היתה עזה. "מסביב רוקד הגיהנום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות" (עמוד 160).

במהלך הקרב על עיבדיס ביקר בחטיבה סגן שר הבטחון, ישראל גלילי. בסיום הביקור אמר גלילי משפט שנכנס להיסטוריה: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאה את הפרצות" (עמוד 195).

אבנרי היה כותב בחסד, ותיאוריו את המלחמה קשים, בועטים ונפלאים כאחד, אך לצדם שילב את הדפים הקרבי של החטיבה שחיבר אבא קובנר, שמסריו הקשים, כמעט צמאי הדם פוגמים במשהו בהנאה מן הספר. בפלמ"ח, למשל, לא השתמשו בשפה זו, אף שלחמו בתנאים קשים לא פחות.

מפקד החטיבה, שמעון אבידן, כתב כי "החטיבה אינה מטה, אינה פיקוד, ואינה מערכה של חוקים ופקודות. החטיבה היא קודם כל – מאות זוגות רגליים" (עמוד 334). ועוד ציין אבידן כי לכל זוג רגליים "היה לב. לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה" (עמוד 334). זוהי הרוח, כתב, זהו "הסוד אשר שמו: ג ב ע תי" (עמוד 334).

גדעון ג'קסון, עבד לשעבר, חוזר לבית נעוריו כדי להתחיל את חייו שלאחר המלחמה (מלחמת האזרחים). אשתו וילדיו ממתינים לו והם עושים את צעדיהם הראשונים והמהססים אל עבר עתיד חופשי.

ואז מגיעה ההודעה שכל הגברים מעל גיל 21 נועדו ללכת לעיר להצביע. מהמעשה הפשוט הזה נובע יותר שינוי ממה שגדעון קיווה לו אי פעם, ואולי יותר ממה שרצה, לפחות בהתחלה.

בהתבסס על עובדות היסטוריות למי שחשוב לחפור לעומק מספיק, נתיב החרות מציג תפיסה אלטרנטיבית צורבת של תקופת הריקונסטרקשן, תוך שימוש במילים ובעבודתם של האנשים שעזרה להם: האנשים שהחופש הושג עבורם לאחרונה בקושי רב ובכוונתם לא להפקיר אותו בכל מחיר.

יש לדרוש קריאה של דרך החירות לכל חובב ספרות איכותית, לכל מי שחושב שהוא מכיר את סיפור התקופה שלאחר מלחמת האזרחים, ולכל מי שלא חושש שיוצגו בפניו נושאים הגורמים לכעס, התבוננות פנימית, ובסופו של דבר, מקווים כי יום טוב יותר, סוף סוף הגיע

רכבת סאניטארית וירה פאנובה מלחמת העולם השנייה ובעיקר המלחמה בין רוסיה לפינלנד. צוות מקרי של השירות הרפואי הנודד מתלכד לקולקטיב לצורך משימת הצלה. במרכזם של הצוות רופא בלתי מפלגתי קשיש, מזכיר המפלגה הכפרי והצנוע במשימה מרתקת ביותר באמצעותה של המלחמה המנוולת של רוסיה נגד פינלנד. וירה פאנובה נולדה ב-1905 ברוסטוב, אוטודידקטית. השתתפה בעתונות המקומית ברשימות ופיליטונים. החל מ-1939 פרסמה סיפורים ומחזות. בשנת 1944 נשלחה ללוות את הרכבת הסאניטארית ואת רשמיה פרסמה כרומן בשם רכבת סאניטארית. הספר תורגם לרוב לשונות אירופה וקיבל פרס סטאלין. 264 עמודים

אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית - תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית.

מכירים את מכונות העשן האלה שמפיצות קסם על הבמה, והכל נדמה מופלא ומתוזמן? עד אמצע הספר כך היה, ואז מכונת העשן התגלתה כסתם מכונה, והעשן הוא תוצאה של תפעול קלוקל מלווה בניצוצות בלתי מתוכננים. הקסם עדיין שם, אבל הוא פחות רצוי ויכול להרוס הכל ברגע. ההידרדרות של הסוף היתה אכזבה קשה יותר מכפי שהיתה אילו היה הספר בינוני מלכתחילה. זו דעתי.
ובכל זאת, עם כתיבה מוזיקלית ומלאה חיים כמו זו של סטיינבק, גם אכזבות מרות מותירות אחריהן אפטר-טייסט מתוק למדי.

אני מאוד אוהב ספרי היסטוריה וכשמדובר בהיסטוריה של ארץ ישראל אני יודע כבר מראש שאיהנה.
הספר הנ"ל נכתב באנגלית ע"י עיתונאי אמריקני שהיה אוהד ישראל מושבע, תורגם כמעט מיד לעברית והתפרסם אז גם בארץ... סנט ג'ון העיתונאי הגיע לכאן בעיצומה של מלחמת השיחרור כתב את חוויותיו וזה עניין אותי מאוד לקרוא על המצב בארץ באותה תקופה ועל התנאים בכלל... למשל הוא מזכיר שהטיסה שבה הוא הגיע לארץ הייתה גם הטיסה הראשונה של החברה הצרפתית לישראל ("אייר פראנס" מן הסתם) ושימו לב בבקשה! המטוס עזב את פאריז אחרי הצהריים והגיע לשדה התעופה שבחיפה, (שדה התעופה בלוד היה בידי הערבים) לאחר כמה תחנות בדרך, רק למחרת בערב! הרך הנולד – מדינת היהודים, הייתה עדיין במצב "עוברי". זו הייתה מדינה קטנה וקרתנית שתל אביב הייתה מרכז הכוח שלה ובה "כולם" הכירו את כולם.
תל אביב "חגגה" בתיאטראות, בתי הקולנוע ובבתי הקפה המרובים שלה ובו בזמן סבלה גם היא מהפצצות חוזרות ונשנות - בייחוד בלילות - כשהחזית עצמה הייתה בסך הכול ארבעים או חמישים קילומטרים דרומית ממנה! אך הוא ביקר באותו הזמן גם בירושלים ובצפון ובעצם בכל השטחים שהיו אז בידי היהודים. הוא נפגש עם מנהיגי היישוב של אז כולל בן-גוריון שרת ואפילו בגין. הוא מתאר גם את פרשת אלטלנה הקשה שזעזעה את היישוב בעיצומה של המלחמה אך אינו קובע עמדה לכאן או לכאן. ידעתי על כך משהו גם קודם לכן אבל בעזרת הספר התברר לי הרבה יותר עד כמה שהבריטים שלכאורה היו ניטראליים במלחמה, תמכו באופן פעיל מאוד בערבים נגד היהודים. הם סיפקו נשק מטוסים וטייסים למצרים אירגנו ועמדו בראש הליגיון הירדני, מסרו מקומות אסטרטגיים כמו למשל שדה התעופה בלוד דווקא לערבים שלא לדבר על הפיגועים הנוראים שהיו בירושלים ברחוב בן יהודה ובבנייני הסוכנות ועוד שבוצעו בידי חיילים בריטיים! (נטען שהם "עריקים"...) אין פלא הוא שבאותה תקופה היחס לבריטים "אבירי הדמוקרטיה" היה מאוד אמביוולנטי ונע בקיצוניות מאהבה לתרבות הבריטית ואנשים בודדים מתוכם ובו בזמן שנאה יוקדת לצעדי הדיכוי שלהם ולכך שעזרו לאויב הערבי. די מפתיע מבחינתי הוא שהוא נוקב במספר הפליטים הערבים שהיו כבר אז והוא קובע אותו כ- 350.000 פליטים אם כך קשה להבין איך הפך המספר הזה ליותר מארבעה מיליון פליטים בזמננו שבהם תומך האו"ם כולל דור שני שלישי ורביעי!... הספר מתאר גם דמויות שונות "טיפוסיות" לארץ וגם תופעות ייחודיות לארץ ונועדו להסבר לקורא האמריקני דוגמת "הקיבוץ" ו"ההסתדרות" אבל מבחינתי אלה הנושאים הפחות מעניינים שבספר. ייחודו של הספר הוא בתיאור הבלתי אמצעי של אורח לרגע (שגם רואה כל פגע) ומבחינתי הוא מהווה חומר קריאה מרתק. ברור שהספר ניתן להשגה רק בחנויות של ספרים משומשים אך לדעתי שווה לנסות להשיג אותו...

יש ספרים ישנים שלא רק שלא נס ליחם אלא אפילו הופכים רלוונטים יותר עם השנים. "חרבת חזעה" של ס. יזהר הוא אחד מהם.
הספר מתאר כיבוש של כפר ערבי בשנת 1948 וגירוש כל תושביו מבלי לתת להם שהות לארוז את מיטלטליהם, בטרם הם מועלים למשאיות ונשלחים מהכפר למקום לא ידוע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, שסבור שהמעשה אינו מוסרי אבל לא מונע אותו וגם לוקח בו חלק.
זהו ספר על כיבוש, ועל מוסר, על סבל של אחרים , ועל יהירות של מנצחים.
הפרט , כמו אצל צ'ארלי צ'פלין נשחק בין גלגלי המכונה הצבאית ופקודותיה, רוטן, אבל ממלא את הפקודה.
ספר שאינו קל לבעלי קיבה פוליטית רגישה וכאלה שהאקטואליות של הספר עלולה לפגום בהנאה שלהם מהכתיבה החדה והנוקבת של ס. יזהר.
ועל ס. יזהר נאמר כבר הכל, אחד מהסופרים הגדולים שצמחו כאן.
גילוי נאות, יש לי חיבה מיוחדת לס. יזהר, כמו לכל בוגר של כפר הנוער בן שמן, כיוון שהוא היה מורה בכפר בראשית דרכו, וגם כתב שם את אחד מהסיפורים הקצרים היפהפיים שאי פעם קראתי: "פסנתר בודד בלילה". (מתוך הקובץ "צדדיים")

אני רוצה להזכיר משהו: בקיץ 2011 קם המעמד הבינוני והביע את מחאתו ומרידתו ביוקר המחיה והדיור בארץ. זו היתה כמובן מחאה צודקת ויתכן שאם היתה ממשיכה, משהו היה משתנה. אך ביום האחרון של החופש הגדול מיהרו המפגינים לקפל את האוהלים והצעצועים והתפזרו לבתיהם הנוחים. הגשם שהקדים הזיז את האחרונים והממשל המודאג ידע מה לעשות וחילק כיסאות בכנסת לאלה שהנהיגו את המיני מיני מהפכה הזו, שם הם אולי לא נאלמו אבל איבדו את הקשר עם ההמון. נשארה גיבורה יחידה, דפני ליף, אבל גם היא הבינה ש"העם אמר את דברו" ובזה הסתיימו טענותיו.

את כל זה אני מספרת, כי גם המהפכה הרוסית התחילה במחאות והפגנות של העם הפשוט, פועליו ואיכריו, נגד העושק הנורא שלהם ע"י בעלי ההון בזמן הצאר, העבודה הקשה לא הניבה עבורם כלום מלבד עוני ורעב. אין ולא היה מוצדק יותר מהמהפכה הזו, הצרה שכמו בכל מהפכה האינטרסנטים והכוחניים ניצלו את האנרגיה העצומה של המרד של העם ושוב הפכו אותו לעבד.

גורקי שהיה חסיד של המהפכה, מספר כאן את סיפורה של אם לבן מהפכן, אישה פשוטה, פרובוסלבית דתית, שלא יודעת קרוא וכתוב שמקשיבה שוב ושוב לדיבורים של בנה עם חבריו היפים והאמיצים. לאט לאט היא נשבית ברעיונות גם אם היא לא תמיד מבינה אותם ויורדת לעומקם. וכשעוצרים את הבן עם חבריו היא נרתמת בשקט ובדיסקרטיות למהפכה על ידי חלוקת עלונים וספרים.

אנחנו לא תמימים ואולי אפילו ציניים מספיק כדי להבין שגורקי יצר כאן מונומנט של האם הנכונה והקדושה, כמו היה זה פסל מפסלי המהפכה, אבל הוא עושה זאת שוטף מעניין וקולח.

זהו אוסף סיפורים של יגאל מוסינזון משנות הארבעים. לאוסף הזה יש קונספט ברור: מלחמת הקיום, הן של הקיבוץ בראשית דרכו והן המלחמות שברקע, המתנדבים שנלחמו באירופה במלחמת העולם, ניצולי השואה ומלחמת השחרור, הן מנקודת הראיה של המחתרת והן של חברי ההגנה בקיבוץ.
הדמויות נקלעו לשעות גדולות וגורליות ונדרשות למסירות מוחלטת אך אין הם גיבורים עשויים ללא חת אלא דמויות סדוקות, מתלבטות, מלאות ביקורת אל החברה והקהילה.
כתיבתו נטורליסטית, תיאור חי ומפורט של הדמויות והמצבים ויגאל עושה את זה בכשרון מצליח להעביר לקורא, כמוני, שלא היה בקיבוץ, את האוירה המקומית. אין ליגאל דמויות שטוחות. כל דמות משורטטת היטב, כל דמות לקוחה מהמציאות.
זהו ספר קלאסי המתאר את החברה הישראלית ברגעי לידת המדינה. ספר חובה !

ארבעה סיפורים שווים התיחסות נפרדת:

פולקה: הקיבוץ חוגג עשור בחדר האוכל. זוגות זוגות רוקדים פולקה לצלילי מפוחית הפה של יושקה. הרהוריהן של שלוש דמויות שיש ביניהן מתח עצום, מעוררות, בנוסף לעלילה הספציפית, את כלל בעית הקיבוץ. איך אפשר לנהל חיי זוגיות בקיבוץ כשאין פרטיות וכל אחד יכול להתערב. איך אפשר לחיות במסגרת כל כך קטנה ומנותקת מהווי העולם. איך לשרוד במלחמת הקיום המצריכה עבודה חקלאית גם בלילה גשום. סיפור מרתק ומותח למרות המסגרת הזעירה.

כבשים: הקיבוץ כמרקחה. החבר עמרם ביצע את הפשע החמור ביותר בקיבוץ - מכר כבשה ולקח את הכסף לצרכיו הפרטיים. מתכנסת אסיפת חירום ועמרם, שעומד להיות מוחרם, עולה להסביר. משפטו של עמרם הופך למשפט הקיבוץ. סיפור מרתק בתיאור האוירה. מבוסס על מקרה האמיתי.

השעה היעודה: מארג של דמויות מחתרת בעיצומה של פעולת חבלה בנמל. צוללן צריך להתקרב אל ספינה אנגלית ולהדביק מוקש, אך מגלה שבסירת ההצלה, במקום שבו צריך להדביק את המוקש, נרדם אחד הסבלים. תיאור מלהיב מתוך תודעתו של הצוללן.

מתתיהו שץ: נובלה בעלת יריעה רחבה יותר. אנשי ההגנה בקיבוץ יוצאים לפעולה נגד התקפת כנופיות. זהו הקרב על הקיבוץ. הקרב הסתיים בנצחון אך הדמויות יוצאות פגועות. האם ההרוג נהרג מאש האויב או מנשקו של אחראי הבטחון? הסיפור מעלה מרקם עשיר של דמויות מקומיות והאוירה לפני ואחרי הקרב.

מניפסט סוציאליסטי רגשני ונאיבי.

סיפור המסגרת הוא סיפורה של פלגיאה נילובנה, אשת מיכאיל ולאסוב שלפיכך ניקראת גם ולאסובה.
אישה מוכה וחבולה, מרוטה ועצובה , והעיקר די בורה שחיה לה מיום ליום בין מכותיו של בעלה הנורא.

משפחת ולאסוב היא משפחת פועלים רגילה שמתגוררת בפרבר כלשהו ובטבורו בית החרושת. אוכלוסיית הפועלים נשלטת על ידי קומץ בעלי ההון המקומיים.
חיי התושבים מתקיימים סביב בית החרושת, יש לומר חיים עלובים ומדכאים עד מאוד. חיים אלו מביאים את רוב הגברים לסביאת וודקה ולהנפת מהלומות בנשותיהם וילדיהם.

במשפחת ולאסוב נמצא גם פאוול - נער ככל הנערים שגם הוא חסר השכלה, עובד בבית החרושת וכמו כולם מרביץ ומשתכר אלא ש..

לאחר מות האב הבן עובר אט אט לנתיב חדש ומשונה מאוד וזאת תחת עיניה הפקוחות והמודאגות של האם. הוא מסתובב עם חבורת צעירים שונים מהרגיל. הוא נעשה עדין למראה ורך בהתנהגותו, מתחיל לקרוא ספרים ולהשכיל ומשתנה לבלי הכר.

האם, שמעמדה עד כה היה נחות ביותר, מתקשה מאוד להבין את השינוי שחל ביחס כלפיה ועוד יותר אינה מבינה את הרעיונות החדשניים והמהפכניים שהצעירים מביאים לביתה.
מדובר בתקופת השלטון הצארי ברוסיה, שלטון שאינו סובלני כלפי צעירים אנרכיסטיים בעלי רעיונות חדשים של שיוויון ואחווה. רעיונות שמעמידים את הפועל במרכז ואת בעלי ההון באור שלילי ביותר. השלטון שולח את השוטרים - אנשים גסים ואלימים, לאכוף את החוקים.

מכאן לוקח אותנו מקסים גורקי דרך סיפורם של האם ובנה אל האוטופיה הסוציאליסטית אליה הוא שואף. חלומו הוא חלומם של כל פועלי העולם. לקום, להתאחד ולקבל את כל ההטבות שהאדם העמל ראוי שיקבל.
לפיכך, גורקי מתאר את קבוצת הצעירים כאנשים טובים וטהורים, חרוצים, משכילים ומלאי ערכים. תכונות אלו מביאות בסופו של דבר את האם לדבוק במאבקם של הצעירים ולהפוך לאחת מהם.

הרעיונות כשלעצמם באמת נפלאים! יחי האדם העמל!!! מדוע לא??
אלא שרעיונות אלו כנראה לא התפרשו כראוי. השלטון הצארי אכן הופל והמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון וכולנו יודעים מה ארע בתקופה הקומוניסטית. אמנם הונף הדגל האדום אך צבעו סימל בעיקר את תקופת הטיהורים שבאו בעיקבותיו ושטפו בנהרות של דם את רוסיה.

זוהי חויה מיוחדת לקרוא את רעיונותיו של גורקי ולהכנס ולו לזמן קצר לתקופה ההיא, תקופה ששינתה את פני ההיסטוריה.

נהדר!!!! איך היא מצליחה להעביר מסר כול כך יפה בסיפור כול כך קצר?

דייג מוצא פנינה.
פנינה מביאה תאוות בצע ואסונות.
דייג נפטר מפנינה.

סיפור קטן וידוע מראש אבל כתוב בסגנונו הוירטואוזי של ג'ון סטיינבק. כשרון נדיר לתיאורי טבע.