<mark>מקסים גורקי</mark> היה סופר רוסי וסוציאליסט שביטא זאת רבות בכתיבתו, שכן להבדיל מסופרי רוסיה הגדולים שגיבוריהם היו תמיד בני המעמד הגבוה, גורקי כתב דווקא על בני המעמד הנמוך, על הפועלים, הסוחרים ועלובי החיים שלא שפר עליהם מזלם.

באוסף סיפורים אלה שכתב בצעירותו הוא מטיב לתאר את הטבע האינסופי על מרחביה של רוסיה, הערבות והים. גורקי מספר דרך עיני המאזין לאגדות וסיפורים שמסופרים סביב המדורה בחשכת הלילה.
על ל

כבר כתבתי על כך שיש לי בבית מאגר של "הספריה לעם" של הוצאת "עם עובד"
ואני משתדל לקרוא את "כולם" - גם כאלה שקראתי בעבר...
כך הגעתי גם לספר זה, של <mark>מקסים גורקי</mark>, שתורגם כבר לפני שנים רבות כמו ספריו האחרים
הספר שמצא בידי הוא פשוט מהדורה חדשה עם אותו התרגום, של הספר שיצא כבר בשנת
1957... וכל ההקדמה הזאת באה בכדי להסביר שהתרגום הנ"ל קצת התיישן מאז וכתוב בלשון די מליצית ועם זאת לשון לגמרי קריאה מבחינ

מניפסט סוציאליסטי רגשני ונאיבי.

סיפור המסגרת הוא סיפורה של פלגיאה נילובנה, אשת מיכאיל ולאסוב שלפיכך ניקראת גם ולאסובה.
אישה מוכה וחבולה, מרוטה ועצובה , והעיקר די בורה שחיה לה מיום ליום בין מכותיו של בעלה הנורא.

משפחת ולאסוב היא משפחת פועלים רגילה שמתגוררת בפרבר כלשהו ובטבורו בית החרושת. אוכלוסיית הפועלים נשלטת על ידי קומץ בעלי ההון המקומיים.
חיי התושבים מתקיימים סביב בית החרושת, יש לומר

אני רוצה להזכיר משהו: בקיץ 2011 קם המעמד הבינוני והביע את מחאתו ומרידתו ביוקר המחיה והדיור בארץ. זו היתה כמובן מחאה צודקת ויתכן שאם היתה ממשיכה, משהו היה משתנה. אך ביום האחרון של החופש הגדול מיהרו המפגינים לקפל את האוהלים והצעצועים והתפזרו לבתיהם הנוחים. הגשם שהקדים הזיז את האחרונים והממשל המודאג ידע מה לעשות וחילק כיסאות בכנסת לאלה שהנהיגו את המיני מיני מהפכה הזו, שם הם אולי לא נאלמו אבל איבדו את

"למות זו לא חכמה גדולה – אילו רק ידעת לחיות" אומר הסב האלים לאימו החולה של אלכסיי, גיבור הסיפור. אכן הילדות הזאת, שהיא כנראה ילדותו של הסופר עצמו, זרועה מוות וחיים קשים, מרים ורווי אלימות. זוהי רוסיה במחצית המאה ה-19: "..לימים הבנתי שבגלל עוניים ודלות חייהם ששים בני רוסיה בכלל למצוא בצער שעשוע לנפשם; הם משחקים בו כמו ילדים קטנים, וכמעט לעולם אינם מתביישים באומללותם. בימי החולין שאין להם קץ גם הצער