“בעסקי אהבה וצוואה - הנוסח האחרון קובע, והוא מבטל את כל הנסחים הקודמים.
זהו רק אחד מדברי השנינה הממלאים את הספר הקטן והמרתק הזה, פרי עטו של פיטיגרילי, שם העט של דינו סגרה, עיתונאי וסופר יהודי-איטלקי.
וישנו גם הציטוט מ"על השחיטה" של ביאליק: "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!"
עוד כמה ציטוטים שעניינם הוא: שאין צדק במשפט ואין אהבת אמת.
פאולו פוט הוא שופט מצליח, בן 35, בפאריס של שנות העשרים המאוחרות, בן למשפחה אריסטוקרטית מרוששת שמוצאה מיוון.
(יש כאן רמז ליהדותו. גם חברו הטוב, השופט הצבאי העיוור, שמואל לוי, הוא יהודי). מלאכת השפיטה לא הצליחה לשחוק אותו עדיין,
והוא ממשיך לנסות ולעשות צדק עם הצדדים המופיעים בפניו.
הספר מתחיל בקריאת פסק-הדין של הרכב-השופטים בראשות פוט, במשפטה של צעירה שהואשמה בגניבה מחברה לשעבר.
פוט מבקש לזכותה, משום שלדעתו האשמה לא הוכחה, ואילו שני חבריו סבורים, כי יש להרשיעה.
מכיוון שלפי דעת הרוב יפול דבר, היא נשלחת למאסר של שלוש שנים.
באותו מעמד מואס פוט בטמטום ובצביעות של מערכת המשפט הצרפתית, ומכנה את שני עמיתיו לכס בשם "אידיוטים", ופורש מעולם השיפוט.
כאשר נשיא לשכת עורכי-הדין מזמינו לשוב ולהצטרף למעמד עורכי-הדין הוא דוחה אותו בנימוק,
שהוא אינו מוכן לבוא בשערי "שוק זה של נקמות בתשלום"
יש לפיטיגרילי ביקורת מרה, נוקבת ומקורית על שופטים, פרי צפייה ארוכה במערכות-המשפט.
הוא אינו מאמין, שהשופטים עושים משפט-צדק - לא מפני שהם מושחתים, אלא משום שהם מתעצלים, וחלקם אף חסרי השכלה מספקת ונעדרי חוש אחריות.
בתחילת דרכם הם מנסים למלא את תפקידם באחריות, אך השחיקה מהירה, ואז השופט "מתנחם במחשבה שאם יטעה, טעותו תתוקן בשלב הערעור".
כשמדובר בשופט היושב בערכאת-ערעור, הוא "מרגיע את עצמו בכך שהמקרה נבחן בערכה הנמוכה, ושם בוודאי נשקלו הנסיבות ונשמעו העדים.
פוט שומע גם שיעורים בפילוסופיה בסורבון, שם הוא מכיר סטודנטית בשם יוטה שומאן, העוסקת לפרנסתה באקרובטיקה בקרקס.
ומאחר שגם הוא מצטיין בזריזות-ידיים, הוא זונח כליל את מקצועו, והופך לליצן מצליח בקרקס.
פוט מתאהב ביוטה שומאן, ומכאן ואילך עוסק בנושאו השני של הספר: החיפוש אחרי האהבה, או הניסיון להבין את האהבה.
מסקנתו של פיטיגרילי מרה: אין צדק במשפט, ואין אהבת-אמת.”
