“לא תכננתי לכתוב על הספר הזה. זה ספר מטריד, שקראתי די מזמן, והוא צף אצלי מפעם לפעם, להטרידני קשות. לא תכננתי אבל בגלל ביקורת קודמת יצא לי לחשוב על סילברברג וגם לחקור קצת על תולדותיו - באדיבות ויקיפדיה - והספר הזה שב להטרידני, בעוצמה. סילברברג ידוע בעיקר בגלל סיפורי המד"ב שכתב, ועליהם זכה בפרסים רבים. אבל הוא עסק בתחומים אחרים: היסטוריה, ארכיאולוגיה, ואף פורנו רך (כן, כן!) אותו פירסם בפלייבוי. מכל מקום הוא פורה מאד. הסיפור פה אינו מדע בדיוני. הוא אפילו כמעט לא בדיוני כלל: מדובר באדם שנולד עם יכולת לקרוא את מחשבות האחרים. כילד הוא אינו חושב שיכולתו שונה מיכולות השאר, ומפטפט עליה בתמימות. ואז הוא עובר סידרה של בדיקות אצל פסיכיאטרים ונוירולוגים, שבגלל רצונו למצוא חן בעינהם, הוא מתאר להם את כל מה שהם חושבים...מעדנים לפסיכואנליטיקאים אמריקאים של שנות השישים. במהלך הזמן הוא לומד להסתיר את יכולתו ואף "לסנן" את הרעש הבלתי נסבל שהיא גורמת לו, להתבייש בה, לדחות אותה (ואת עצמו) מעליו ולהידחות מהחברה הכללית, בגלל היותו "עוף מוזר". הוא מצליח להתפרנס באופן סביר מיכולתו ולחיות בשולי החיים. ואז הוא מתחיל לאבד את היכולת, עד להעלמותה הסופית. רבים מאיתנו חוו כישרון או יכולת בתחומים שונים: זה קורה הרבה פעמים בתקופת הילדות המאוחרת או תחילת ההתבגרות. הכישרון הזה מקבל הכרה מהורים מעריצים ומהקבוצה החברתית ובעליו ממריא על כנפיו. ואז הוא מבין - גם בעזרתם של מעריציו מקודם - שואן גוך, מריה סקאלה, המינגוויי או פלה הוא כבר לא יהיה, וכדאי שהוא ילך לאוניברסיטה ויעשה משהו עם חייו... הספר הזה כולו קינה לכישרון שנעלם, ליכולת איתה הוא ניהל יחסי אהבה-שנאה כל חייו, שברגע שנעלמה הוא מבין עד כמה הוא עצמו הוא היכולת. ובלעדיה אין לו חיים. כמו שאמרתי הספר - דק וקל - מטריד, מעלה שאלות שאנחנו מעדיפים לא לשאול, ובמקום זה לגדל ילדים, ללכת לעבודה ולשיר במקהלה. אבל החיים צריכים להיות יותר מזה...לא?”

“למות מבפנים הוא סיפורו של דייויד זליג, אינטלקטואל ניו יורקי שניחן ביכולת לקרוא את מחשבותיהם של אנשים אחרים. יכולת טלפתית בד"כ נחשבת בספרות כתכונה נחשקת שהופכת את בעליה לאדם בעל כוחות על אבל פה חייו של זליג האומלל רחוקים מדמות הגיבור המקובלת, הוא חי בדלות ומתפלש בלבטים וייסורים עצמיים, היכולת שלו בעיקר גורמת לו סבל ומקשה עליו להתמודד עם המציאות - האנטי גיבור האולטימטיבי. רוברט סילברברג ידוע כאחד מסופרי המד"ב שמתרכזים יותר בדמויות מאשר בטכנולוגיה. בספר הזה הוא זונח את המדע לגמרי ומתרכז בצלילה למעמקי נפשו המיוסרת של גיבור הספר ובחייו הלא פשוטים בכלל של קורא המחשבות במאה ה-20. העלילה מלווה באיזכור מאורעות היסטוריים בארה"ב של שנות ה-60 וה-70 ואפילו מתכתבת עם ספרות דור הביט האמריקאית של אמצע המאה. באופן לא מכוון זה הספר השלישי ברצף שאני קורא ועוסק בטלפתיה, קדמו לו כפת החתול של ג'ואן וינג' ויוביק של פיליפ ק. דיק - כל אחד מהם נותן זוית קצת אחרת לעניין וכל אחד מהם טוב בפני עצמו...היה בהחלט סיבוב מעניין. למות מבפנים הוא ספר מיוחד ומעורר מחשבה, סילברברג אופייני אבל בכל זאת שונה. מומלץ מאוד לחובביו של הסופר המצויין הזה וגם למי שלא מכיר - ותודה ל-yaelhar על הביקורת שלה פה למעלה ששיכנעה אותי להוסיף אותו לאוסף.”

“סילברברג אמנם כותב מדע בדיוני אבל הספר הזה מתאים גם למי שאוהב להחליף לרגע את המציאות שלו באחרת וזאת ללא קשר למדב. סילברברג פותח לנו דלת לעולם המחשבות של הגיבור, זליג שמו, בחור אפרורי ומנוכר החווה את משבר גיל הארבעים שניחן ביכולת לקרוא מחשבות. באמצעות זרם התודעה של המספר דילגתי ממחשבותיו של זליג, למחשבותיהם של "קורבנותיו" אך יותר מכל לתהליך החשיבה הפרטי שלי. התיאורים של סילברברג מדוייקים והצליחו להבהיר לי את המחשבותיי-- ככה עד כמה הוא טוב! סילברברג מתאר יותר ממחשבות אלא מצבי תודעה עד שברגע מסויים הצליח לגרום לי להרגיש דבורה , הוא בבת אחת אפשר לי להיות הכל ביחד. בעלילה עצמה זליג מספר על תהליך הגסיסה של הכח שהוא ניחן בו, במבט לאחור מסתבר לו (ובעיקר לנו) שהוא לא עשה איתו משהו משמעותי, ניתנה לו הזדמנות להיות "על אדם" אך הוא ממסמס אותה וכעת זה כבר מאוחר מדיי. לאורך השנים הוא הסתיר את היכולת העל אנושית הזו וכך נקבר באומללותו. אבדן של כישרון ובטח כזה שלא בא ליידי מיצוי זה בטח משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו וזה חלק מהכח של הספר. מוטיב נוסף שגם יוצר את האימפקט הוא תיאור תהליך הפרידה מתכונות ויכולות שמגדירות אותך. מעבר לכך, הסיפור מתרחש בשנות השישים והשבעים העליזות כך שיש מכל טוב, סקס, סמים (תיאור מעולה של טריפ אם כי קצת קצר), מסיבות של אהבה חופשית, סטודנטים אבודים וחופשיים, אנשי ממסד מרובעים.... בקיצור ספר משובח.”

“לא תכננתי לכתוב על הספר הזה. זה ספר מטריד, שקראתי די מזמן, והוא צף אצלי מפעם לפעם, להטרידני קשות. לא תכננתי אבל בגלל ביקורת קודמת יצא לי לחשוב על סילברברג וגם לחקור קצת על תולדותיו - באדיבות ויקיפדיה - והספר הזה שב להטרידני, בעוצמה. סילברברג ידוע בעיקר בגלל סיפורי המד"ב שכתב, ועליהם זכה בפרסים רבים. אבל הוא עסק בתחומים אחרים: היסטוריה, ארכיאולוגיה, ואף פורנו רך (כן, כן!) אותו פירסם בפלייבוי. מכל מקום הוא פורה מאד. הסיפור פה אינו מדע בדיוני. הוא אפילו כמעט לא בדיוני כלל: מדובר באדם שנולד עם יכולת לקרוא את מחשבות האחרים. כילד הוא אינו חושב שיכולתו שונה מיכולות השאר, ומפטפט עליה בתמימות. ואז הוא עובר סידרה של בדיקות אצל פסיכיאטרים ונוירולוגים, שבגלל רצונו למצוא חן בעינהם, הוא מתאר להם את כל מה שהם חושבים...מעדנים לפסיכואנליטיקאים אמריקאים של שנות השישים. במהלך הזמן הוא לומד להסתיר את יכולתו ואף "לסנן" את הרעש הבלתי נסבל שהיא גורמת לו, להתבייש בה, לדחות אותה (ואת עצמו) מעליו ולהידחות מהחברה הכללית, בגלל היותו "עוף מוזר". הוא מצליח להתפרנס באופן סביר מיכולתו ולחיות בשולי החיים. ואז הוא מתחיל לאבד את היכולת, עד להעלמותה הסופית. רבים מאיתנו חוו כישרון או יכולת בתחומים שונים: זה קורה הרבה פעמים בתקופת הילדות המאוחרת או תחילת ההתבגרות. הכישרון הזה מקבל הכרה מהורים מעריצים ומהקבוצה החברתית ובעליו ממריא על כנפיו. ואז הוא מבין - גם בעזרתם של מעריציו מקודם - שואן גוך, מריה סקאלה, המינגוויי או פלה הוא כבר לא יהיה, וכדאי שהוא ילך לאוניברסיטה ויעשה משהו עם חייו... הספר הזה כולו קינה לכישרון שנעלם, ליכולת איתה הוא ניהל יחסי אהבה-שנאה כל חייו, שברגע שנעלמה הוא מבין עד כמה הוא עצמו הוא היכולת. ובלעדיה אין לו חיים. כמו שאמרתי הספר - דק וקל - מטריד, מעלה שאלות שאנחנו מעדיפים לא לשאול, ובמקום זה לגדל ילדים, ללכת לעבודה ולשיר במקהלה. אבל החיים צריכים להיות יותר מזה...לא?”

“למות מבפנים הוא סיפורו של דייויד זליג, אינטלקטואל ניו יורקי שניחן ביכולת לקרוא את מחשבותיהם של אנשים אחרים. יכולת טלפתית בד"כ נחשבת בספרות כתכונה נחשקת שהופכת את בעליה לאדם בעל כוחות על אבל פה חייו של זליג האומלל רחוקים מדמות הגיבור המקובלת, הוא חי בדלות ומתפלש בלבטים וייסורים עצמיים, היכולת שלו בעיקר גורמת לו סבל ומקשה עליו להתמודד עם המציאות - האנטי גיבור האולטימטיבי. רוברט סילברברג ידוע כאחד מסופרי המד"ב שמתרכזים יותר בדמויות מאשר בטכנולוגיה. בספר הזה הוא זונח את המדע לגמרי ומתרכז בצלילה למעמקי נפשו המיוסרת של גיבור הספר ובחייו הלא פשוטים בכלל של קורא המחשבות במאה ה-20. העלילה מלווה באיזכור מאורעות היסטוריים בארה"ב של שנות ה-60 וה-70 ואפילו מתכתבת עם ספרות דור הביט האמריקאית של אמצע המאה. באופן לא מכוון זה הספר השלישי ברצף שאני קורא ועוסק בטלפתיה, קדמו לו כפת החתול של ג'ואן וינג' ויוביק של פיליפ ק. דיק - כל אחד מהם נותן זוית קצת אחרת לעניין וכל אחד מהם טוב בפני עצמו...היה בהחלט סיבוב מעניין. למות מבפנים הוא ספר מיוחד ומעורר מחשבה, סילברברג אופייני אבל בכל זאת שונה. מומלץ מאוד לחובביו של הסופר המצויין הזה וגם למי שלא מכיר - ותודה ל-yaelhar על הביקורת שלה פה למעלה ששיכנעה אותי להוסיף אותו לאוסף.”

“סילברברג אמנם כותב מדע בדיוני אבל הספר הזה מתאים גם למי שאוהב להחליף לרגע את המציאות שלו באחרת וזאת ללא קשר למדב. סילברברג פותח לנו דלת לעולם המחשבות של הגיבור, זליג שמו, בחור אפרורי ומנוכר החווה את משבר גיל הארבעים שניחן ביכולת לקרוא מחשבות. באמצעות זרם התודעה של המספר דילגתי ממחשבותיו של זליג, למחשבותיהם של "קורבנותיו" אך יותר מכל לתהליך החשיבה הפרטי שלי. התיאורים של סילברברג מדוייקים והצליחו להבהיר לי את המחשבותיי-- ככה עד כמה הוא טוב! סילברברג מתאר יותר ממחשבות אלא מצבי תודעה עד שברגע מסויים הצליח לגרום לי להרגיש דבורה , הוא בבת אחת אפשר לי להיות הכל ביחד. בעלילה עצמה זליג מספר על תהליך הגסיסה של הכח שהוא ניחן בו, במבט לאחור מסתבר לו (ובעיקר לנו) שהוא לא עשה איתו משהו משמעותי, ניתנה לו הזדמנות להיות "על אדם" אך הוא ממסמס אותה וכעת זה כבר מאוחר מדיי. לאורך השנים הוא הסתיר את היכולת העל אנושית הזו וכך נקבר באומללותו. אבדן של כישרון ובטח כזה שלא בא ליידי מיצוי זה בטח משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו וזה חלק מהכח של הספר. מוטיב נוסף שגם יוצר את האימפקט הוא תיאור תהליך הפרידה מתכונות ויכולות שמגדירות אותך. מעבר לכך, הסיפור מתרחש בשנות השישים והשבעים העליזות כך שיש מכל טוב, סקס, סמים (תיאור מעולה של טריפ אם כי קצת קצר), מסיבות של אהבה חופשית, סטודנטים אבודים וחופשיים, אנשי ממסד מרובעים.... בקיצור ספר משובח.”