ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 7 באוגוסט, 2022
ע"י פרל
ע"י פרל
בספר "בשדות פלשת 1948" (הוצאת נ. טברסקי, 1975) תיאר העיתונאי אורי אבנרי את חוויותיו ממלחמת העצמאות, במהלכה שירת כלוחם ביחידת "שועלי שמשון" של גבעתי. עיקר פרקי הספר הם רשימות, דיווחים וסיפורים קצרים (שהיו מבוססים על שהתרחש באמת ועל חבריו לנשק של המחבר) ששלח המחבר בטרם הקרבות ולאחריהם לעיתון הערב של "הארץ".
כשהתגייס החיילות לא באה לאבנרי בקלות. "מכל עינויי התופת שהומצאו על־ידי המוח הצבאי, אין לך עינוי שטני מהתעמלות הבוקר" (עמוד 26), כתב. יש בזה משהו. במשך שבועות אחדים, כתב, "נשארנו בעורף כגדוד רזרבי לחטיבה החדשה שנוצרה זה מכבר, ושגורל חזית הדרום הופקד בידיה – חטיבת גבעתי. ניצלנו שבועות מעטים אלה לא רק לאמונים קרביים, אלא גם כדי לגבש את רוחנו כיחידה" (עמוד 33). החטיבה, עתידה היתה לשאת בחלק ניכר מנטל הלחימה בחזית הדרום.
יום אחד, כתב, במהלך ההפוגה הראשונה, נקראו הוא וחבריו לחדר האוכל. לפניהם עמד המ"פ, אריה שפאק, שסיפר להם שמעתה הם יהיו "פלוגת קומנדו ממונעת של חטיבת הדרום" (עמוד 125). כך נולדו "שועלי שמשון". פלוגת "שועלי שמשון", כתב, נולדה "בחיל הרגלים. כל אנשי הפלוגה השתתפו בעשרו ת התקפות כחיילים רגלים. גם בשבתנו על הג׳יפים ראינו את עצמנו כחלק של חיל־הרגלים. השתייכנו לגדוד של חיל־רגלים בחטיבה של חיל־רגלים" (עמוד 288). למרות ההילה שנוצרה ליחידות אחרות, כתב, "החייל הרגלי הפשוט, היה הגבור האמתי של המלחמה" (עמוד 284).
בקרב על משלט 105 נע מג"ד 54, צבי צור, עם "שועלי שמשון", וצעק לאנשיו "קצת העזה ונשמיד אותם!" (עמוד 160). בקרב, כתב, "אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה ויורה" (עמוד 160). הלחימה היתה עזה. "מסביב רוקד הגיהנום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות" (עמוד 160).
במהלך הקרב על עיבדיס ביקר בחטיבה סגן שר הבטחון, ישראל גלילי. בסיום הביקור אמר גלילי משפט שנכנס להיסטוריה: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאה את הפרצות" (עמוד 195).
אבנרי היה כותב בחסד, ותיאוריו את המלחמה קשים, בועטים ונפלאים כאחד, אך לצדם שילב את הדפים הקרבי של החטיבה שחיבר אבא קובנר, שמסריו הקשים, כמעט צמאי הדם פוגמים במשהו בהנאה מן הספר. בפלמ"ח, למשל, לא השתמשו בשפה זו, אף שלחמו בתנאים קשים לא פחות.
מפקד החטיבה, שמעון אבידן, כתב כי "החטיבה אינה מטה, אינה פיקוד, ואינה מערכה של חוקים ופקודות. החטיבה היא קודם כל – מאות זוגות רגליים" (עמוד 334). ועוד ציין אבידן כי לכל זוג רגליים "היה לב. לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה" (עמוד 334). זוהי הרוח, כתב, זהו "הסוד אשר שמו: ג ב ע תי" (עמוד 334).
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
