“יש ספרים ישנים שלא רק שלא נס ליחם אלא אפילו הופכים רלוונטים יותר עם השנים. "חרבת חזעה" של ס. יזהר הוא אחד מהם.
הספר מתאר כיבוש של כפר ערבי בשנת 1948 וגירוש כל תושביו מבלי לתת להם שהות לארוז את מיטלטליהם, בטרם הם מועלים למשאיות ונשלחים מהכפר למקום לא ידוע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, שסבור שהמעשה אינו מוסרי אבל לא מונע אותו וגם לוקח בו חלק.
זהו ספר על כיבוש, ועל מוסר, על סבל של אחרים , ועל יהירות של מנצחים.
הפרט , כמו אצל צ'ארלי צ'פלין נשחק בין גלגלי המכונה הצבאית ופקודותיה, רוטן, אבל ממלא את הפקודה.
ספר שאינו קל לבעלי קיבה פוליטית רגישה וכאלה שהאקטואליות של הספר עלולה לפגום בהנאה שלהם מהכתיבה החדה והנוקבת של ס. יזהר.
ועל ס. יזהר נאמר כבר הכל, אחד מהסופרים הגדולים שצמחו כאן.
גילוי נאות, יש לי חיבה מיוחדת לס. יזהר, כמו לכל בוגר של כפר הנוער בן שמן, כיוון שהוא היה מורה בכפר בראשית דרכו, וגם כתב שם את אחד מהסיפורים הקצרים היפהפיים שאי פעם קראתי: "פסנתר בודד בלילה". (מתוך הקובץ "צדדיים")”