“אני רוצה להזכיר משהו: בקיץ 2011 קם המעמד הבינוני והביע את מחאתו ומרידתו ביוקר המחיה והדיור בארץ. זו היתה כמובן מחאה צודקת ויתכן שאם היתה ממשיכה, משהו היה משתנה. אך ביום האחרון של החופש הגדול מיהרו המפגינים לקפל את האוהלים והצעצועים והתפזרו לבתיהם הנוחים. הגשם שהקדים הזיז את האחרונים והממשל המודאג ידע מה לעשות וחילק כיסאות בכנסת לאלה שהנהיגו את המיני מיני מהפכה הזו, שם הם אולי לא נאלמו אבל איבדו את הקשר עם ההמון. נשארה גיבורה יחידה, דפני ליף, אבל גם היא הבינה ש"העם אמר את דברו" ובזה הסתיימו טענותיו.

את כל זה אני מספרת, כי גם המהפכה הרוסית התחילה במחאות והפגנות של העם הפשוט, פועליו ואיכריו, נגד העושק הנורא שלהם ע"י בעלי ההון בזמן הצאר, העבודה הקשה לא הניבה עבורם כלום מלבד עוני ורעב. אין ולא היה מוצדק יותר מהמהפכה הזו, הצרה שכמו בכל מהפכה האינטרסנטים והכוחניים ניצלו את האנרגיה העצומה של המרד של העם ושוב הפכו אותו לעבד.

גורקי שהיה חסיד של המהפכה, מספר כאן את סיפורה של אם לבן מהפכן, אישה פשוטה, פרובוסלבית דתית, שלא יודעת קרוא וכתוב שמקשיבה שוב ושוב לדיבורים של בנה עם חבריו היפים והאמיצים. לאט לאט היא נשבית ברעיונות גם אם היא לא תמיד מבינה אותם ויורדת לעומקם. וכשעוצרים את הבן עם חבריו היא נרתמת בשקט ובדיסקרטיות למהפכה על ידי חלוקת עלונים וספרים.

אנחנו לא תמימים ואולי אפילו ציניים מספיק כדי להבין שגורקי יצר כאן מונומנט של האם הנכונה והקדושה, כמו היה זה פסל מפסלי המהפכה, אבל הוא עושה זאת שוטף מעניין וקולח.”

“מניפסט סוציאליסטי רגשני ונאיבי.

סיפור המסגרת הוא סיפורה של פלגיאה נילובנה, אשת מיכאיל ולאסוב שלפיכך ניקראת גם ולאסובה.
אישה מוכה וחבולה, מרוטה ועצובה , והעיקר די בורה שחיה לה מיום ליום בין מכותיו של בעלה הנורא.

משפחת ולאסוב היא משפחת פועלים רגילה שמתגוררת בפרבר כלשהו ובטבורו בית החרושת. אוכלוסיית הפועלים נשלטת על ידי קומץ בעלי ההון המקומיים.
חיי התושבים מתקיימים סביב בית החרושת, יש לומר חיים עלובים ומדכאים עד מאוד. חיים אלו מביאים את רוב הגברים לסביאת וודקה ולהנפת מהלומות בנשותיהם וילדיהם.

במשפחת ולאסוב נמצא גם פאוול - נער ככל הנערים שגם הוא חסר השכלה, עובד בבית החרושת וכמו כולם מרביץ ומשתכר אלא ש..

לאחר מות האב הבן עובר אט אט לנתיב חדש ומשונה מאוד וזאת תחת עיניה הפקוחות והמודאגות של האם. הוא מסתובב עם חבורת צעירים שונים מהרגיל. הוא נעשה עדין למראה ורך בהתנהגותו, מתחיל לקרוא ספרים ולהשכיל ומשתנה לבלי הכר.

האם, שמעמדה עד כה היה נחות ביותר, מתקשה מאוד להבין את השינוי שחל ביחס כלפיה ועוד יותר אינה מבינה את הרעיונות החדשניים והמהפכניים שהצעירים מביאים לביתה.
מדובר בתקופת השלטון הצארי ברוסיה, שלטון שאינו סובלני כלפי צעירים אנרכיסטיים בעלי רעיונות חדשים של שיוויון ואחווה. רעיונות שמעמידים את הפועל במרכז ואת בעלי ההון באור שלילי ביותר. השלטון שולח את השוטרים - אנשים גסים ואלימים, לאכוף את החוקים.

מכאן לוקח אותנו מקסים גורקי דרך סיפורם של האם ובנה אל האוטופיה הסוציאליסטית אליה הוא שואף. חלומו הוא חלומם של כל פועלי העולם. לקום, להתאחד ולקבל את כל ההטבות שהאדם העמל ראוי שיקבל.
לפיכך, גורקי מתאר את קבוצת הצעירים כאנשים טובים וטהורים, חרוצים, משכילים ומלאי ערכים. תכונות אלו מביאות בסופו של דבר את האם לדבוק במאבקם של הצעירים ולהפוך לאחת מהם.

הרעיונות כשלעצמם באמת נפלאים! יחי האדם העמל!!! מדוע לא??
אלא שרעיונות אלו כנראה לא התפרשו כראוי. השלטון הצארי אכן הופל והמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון וכולנו יודעים מה ארע בתקופה הקומוניסטית. אמנם הונף הדגל האדום אך צבעו סימל בעיקר את תקופת הטיהורים שבאו בעיקבותיו ושטפו בנהרות של דם את רוסיה.

זוהי חויה מיוחדת לקרוא את רעיונותיו של גורקי ולהכנס ולו לזמן קצר לתקופה ההיא, תקופה ששינתה את פני ההיסטוריה.”