“חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לנובלה בדמי ימיה.
היום הוא יום פטירתו של ש"י עגנון, שמואל יוסף, מי שעשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כסופר הגדול ביותר שכתב בעברית, הסופר שהוא הוא הדבר האמיתי שיש לספרות שלנו להציע. עברו ארבעים וחמש שנים מיום פטירתו, נדמה לי אם כך שזהו זמן לא רע לומר כמה מילים על יצירתו, ובייחוד להתמקד באחת היצירות החשובות שלו, אחת היצירות הגדולות העמוקות, העצובות המדכדכות והנפלאות ביותר שיצר בכישרונו הרב, ואחת מיצירותיו האהובות עליי ביותר באופן אישי.
השפה הייחודית של עגנון משמשת עבור מספר רב של קוראים, נלהבים יותר ופחות, כסמן מזהה לאיש ולדרך סיפורו. כתיבתו משלבת באופן כמעט ייחודי, נגיעה עדינה בעלת נופך של אגדיות, ארכאיות תנ"כית עמוקה, אילוזיות רבות מן המשנה והגמרא ועולם הספר היהודי, ומכוסה בעברית עשירה בעלת ניחוח גליצאי משכר וקול דק של מספר יודע סתרים ולב.
השילוב הזה מופגן בהצלחה רבה ומרתקת בנובלה 'בדמי ימיה'.
'בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה'. יומנה של תרצה שסיפורה של אמה ואהובה שהופרדו בשנים שקדמו ללידתה הופך למסך שחור חונק שרובץ על לבה של תרצה, מונח מול דרכה וחוסם את עתידה, חוסם את פיתוח אישיותה וחשיבות עצמאיותה. תרצה, שהופכת שפחה של עברה הקשה של אמה, ומשתעבדת, מחוסרת כל סיכוי לעולם משלה, לניסיונות לתקן ולרצות את זיכרונה המדוכא והחנוק של אמה.
חייה של תרצה מתוארים ביד אמן נדירה.
הנובלה כתובה בגוף ראשון בידי נערה-אישה. עגנון מצליח לחיות ולהחיות דמות נשית בעלת מחסומים וקשיים נפשיים בהצלחה מאד מרשימה, סיפור שמעורבים בו חיי הגולה המורכבים ודילמות יהודיות מורכבות ומעל לכל אלה, דילמות אנושיות מורכבות ומדכדכות. הנובלה הזו מעידה, אולי מעבר לשאר יצירותיו, שמדובר באדם בעל הבנה גבוהה במיוחד בנפש האדם. הבנה שמזכירה נפילים מפוארים מתקופות אחרות בעולם הספרות.
חוות הדעת הזו היא בבחינת ניסיון לשיר הלל לסופר מיוחד באיכויותיו ובעומקיו, שלשמחתי כתב בשפת אמי, ויש לי הגישה לשפת כתיבתו המקורית.”
