“נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה והשואה השאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה. הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמ”

“רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי. *סיפור אמיתי* דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות). שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת,”

“**** למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק”

“לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי. כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו... בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרק”

“נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה והשואה השאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה. הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמ”

“רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי. *סיפור אמיתי* דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות). שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת,”

“**** למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק”

“לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי. כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו... בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרק”