למרות היותי חובב מושבע של האתר, מעולם לא הטרחתי את עצמי לכדי כתיבת פוסט על ספר. ייתכן שהדבר נבע מתחושתי שלמרות אהבתי לקריאה, מידי שנה אני מגביל את עצמי לכמות קטנה של כותרים, וגם עם השנים הם נוטים להיות יותר מתחום מדעי החברה והמדעים המדויקים. כך שאם אני כבר קורא פה ושם משהוא פרוזאי הרי שאני נוטה בדרך כלל למרחבים המוכרים והבטוחים כמו המינגוויי, מורקמי או ספרות בלשית נורדית. בקיצור אני לא רואה את עצמ

לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי.

כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו...

בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרק

הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול. <mark>ז'אן</mark>-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן קצבי ומתקדם ללא מעצורים.
לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.
מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים ע"י מ

רוב גיבורי הספרים שלנו הם יפים, או לפחות בעלי תכונות שאנחנו רגילים לייחס לאנשים בעלי משמעות. אנחנו קוראים אותם ובוראים אותם בדמיוננו יפים, כי אנחנו מכורים ליופי. אבל יש ספרים - והספר הזה בינהם - שהגיבורים שהם מתארים אינם יפים: הם פגומים אולי לא ממש מכוערים, אבל מוזרים, כאלה שבקרת האיכות של המפעל סימנה והוציאה אותם מקו הייצור: אלה לא יישלחו לחנויות, הם ייגרסו ויוסתרו, כי מפעל משגשג כמו שלנו אינו יכ

בגב הספר מצאתי הגדרה הולמת לספר היפה הזה: "ספר רב קסם שגיבוריו הם 'האנשים השקופים' שאנו עוברים על פניהם יום יום, אך לא באמת רואים אותם".

אז אילו "אנשים שקופים" נוכל למצוא כאן? בראש ובראשונה, לוקיון מץ, גיבור הספר. לוקיון הוא אדם בודד וגלמוד. הוא מאוד אוהב ספרים, אך למרבה האירוניה עובד כמפעיל של מכונה אימתנית שגורסת ספרים. חבר הנפש שלו הוא דג זהב, דג מחמד. מן הספר: "כשהאוזן הקשבת שלך היא דג זהב,

כל מילה, כל משפט, כל פסקה, כל עמוד, כל פרק, הכל! את הכל אהבתי בספר הזה.
גם את הכריכה שלו, גם את הפורמט הקטן, ואת הפרקים הקצרים.
ממש תענוג.

הסיפור הזכיר לי את הסדרה האמריקאית "סיינפלד", כמו בה, גם בספר, הסופר לוקח אנשים שאין בהם יופי מיוחד, לא סיפור יוצא דופן ולא אות גבורה.
"הגיבורים" הם לא יחידים במינם, והם לא עשו שום מעשה נשגב, פרט לחיים רגילים, תקראו לכך- משעממים, "אפורים", אך חייהם משולים

יופי של ספר! פשוט תענוג! סיפור על "האנשים השקופים" שבחיינו כגון: השומר במפעל, המנקה של השרותים, הפועל, נכה קטוע רגליים ועוד.
סיפור על חברות, נתינה, תקווה וחיפוש אחר אהבה שנמצאת במקומות הכי לא צפויים אבל אסור להתייאש מלחפש אחריה.
הגיבור הראשי הוא לוקיון מץ שאנשים צוחקים עליו וקוראים לו "מוקיון ולץ". הוא בן 36, בחור בודד שמנסה להסתתר מהעולם ומנהל חיי שיגרה משעממים. הוא עובד במפעל לגריסת ספרים, תח

ספרו של <mark>דידילורן</mark> מתמקד בלוקיון, עובד מפעל שאינו מרוצה מעבודתו בלשון המעטה.
עבודתו של לוקיון הינה הפעלת מכונה המשמידה ספרים, ואילו לוקיון אינו יכול לסבול זאת ובסופו של כל יום עבודה לוקח מספר דפים שניצלו מן השחיטה, ומשחרר אותם לחופשי לאוזניהם של נוסעי רכבת הפרברים. בהמשך נפגוש בעובדת הניקיון, דמות אותה ניתן לתפוס כ'נחותה' ובוודאי 'אינה משכילה' שגם היא מרותקת לעולם הספר, ולא רק זאת, היא עוד מעזה לה

קלישאת ה'אנשים השקופים' הפכה לשחוקה עוד הרבה לפני תעמולת הבחירות הנלוזה של אריה דרעי. אין כזה דבר אנשים שקופים. נקודה. הם אולי מבקשים להיות שקופים, או אולי אחרים רוצים בשקיפותם, אבל עצם היותם מנקים, מאבטחים, קופאים בסופר וכו' אינה מעניקה להם שקיפות. (ורגע לפני שאתם הופכים אותי לשקוף נסו להיזכר ברופא, עורך דין, שופט או רואה חשבון שטיפל בכם לאחרונה).

הקורא ברכבת וכו' מספר על בני אדם ששקיפותם א