“ילדים על סף גיל ההתבגרות מקבלים כפיל שהוא חיה. הכפיל הזה יכול להיות "טוב" ויכול להיות מושחת. הדורבן המספר הוא כפילו המושחת של אחד קיבנדי. הוא כפילו של קיבנדי מהיותו ילד ועד יום מותו, מלווה אותו דרך ילדות תמימה יחסית, נערות זועפת ובגרות מושחתת. הוא מבצע את שאיפותיו של אדונו - כי זאת לדעת, הכפיל נשלט לחלוטין ע"י מי שהוא כפילו - יוצא איתו בלילות למשימות של רציחות שונות, מעין "סילוק" כל מה שמפריע לאדם אותו הוא משרת, והופך שלא ברצונו למפלצת שאפשר להפחיד בה ילדים קטנים.

מבנקו הוא סופר אפריקאי שנולד בקונגו "הקטנה" שהיתה קולוניה צרפתית. הוא חי בצרפת וכותב צרפתית. קשה לשפוט את רמת השפה הצרפתית לפי ספר מתורגם אבל מה שניכר על הסיפור הוא האפריקאיות. הסיפור נראה כמבוסס על אגדות עם, בו כפילים טובים ורעים, רוחות רפאים, ועולם החי שמצד אחד הוא מסתורי ומצד אחר הוא קרוב למציאות היומיומית. הנימה בסיפור היא רצינית למחצה - כאילו הסופר מאמין קצת בהתגלמות של חיות בתפקידי כפיל לבני אדם וביכולת ההדדית של חיה ואדם להשפיע זה על זו ולבחון עקרונות מוסריים כביכול אוניברסליים, כביכול מתאימים לאדם ולחיה גם יחד. ובולטת במיוחד בסיפור הדרך בה תופעות של אלימות ורוע עוברות מאב לבנו, בלי שהאופי העדין של הבן ישנה משהו במתכונת הרצחנית.

בתחילת הספר השתעשעתי ממנו - הוא משעשע לפעמים, אפילו מצחיק, ומלא בהתייחסות רצינית לאגדות. ככל שהמשכתי לקרוא הוא שיעשע אותי פחות והרגשתי ברצינות העומדת מאחורי השנינויות והלעג של הדורבן. מין הרגשת יאוש כזו, בה טבע האדם הכי פראי ולא מרוסן נחשף, ובה המוטיבים עליהם גדלתי - של "טוב" אוניברסלי ומוסר, של הגנה על חסרי ישע, שבו רצח הוא הפעולה המתועבת ביותר שיכול אדם לעשות לזולתו - לכל אלה אין מקום במסרים של הספר. זו כנראה אפריקה, מורשת זרה ומוזרה לי.

ניר רצ'קובסקי תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר שתרמה לי להבנת המנטליות והרקע - של הסופר ושל המדינה והיבשת. ושאלתי את עצמי כמה מהנחשלות של אפריקה הוא תוצאה של גורמים מבחוץ - מדינות אחרות שקמו עליה לנצלה - וכמה הנחשלות הזו היא תוצאה של מורשת שונה מזו היהודית-נוצרית שלנו, שמכתיבה כללים וערכים שונים מאלה האפריקאים?
והספר? שונה. יעניין, כנראה, את אלה שאינם מוטרדים מאווירה לא רציונלית ומסיפור בדיוני עם קריצה.”

“כאשר בני אדם נתקלים באדם מוזר או בתופעה משונה הם נוטים למשוך בכתפיים ולסובב את הגב. רובנו לא נתעמק זמן רב מידי באדם שנראה לנו חריג אלא נעדיף לפנות למי שמוכר ומובן לנו. כאשר התחלתי לקרוא את "זיכרונותיו של דורבן" חשתי בתחילה את אותה אי-הנוחות שחשים כאשר נתקלים לראשונה בתופעה לא מוסברת או באדם קצת משונה. זה מרגיש... לא נגיש. ובכל זאת, סקרנותי התעוררה.

אלן מבנקו, סופר קונגולזי-צרפתי, מספר את סיפורו של הדורבן. הדורבן הוא החיה הכפילה של קיבנדי, נער יתום מכפר אי שם בקונגו. מלבד הדורבן לקיבנדי יש כפיל נוסף בן דמותו האנושית, שתפקידו בסיפור הולך ומתבהר ככל שהעלילה מתקדמת.
קיבנדי הולך בדרכי אביו ומתחיל לרצוח אנשים בכפר שבו הוא גר. הוא משתמש בשירותיו של הדורבן שמחסל בשם אדונו עשרות אנשים. על ידי סיפורו של הדורבן אנו מתוודעים למסורות אפריקניות, לאמונות, לרוחות, לכשפים, לתרבות ולעם שמרוחק מאתנו שנות דור מבחינה מנטלית. ואולי בעצם לא כל-כך. בסגנונו המיסטי-הזוי מזכיר לי מבנקו סופר אחר, הרוקי מורקמי, שלעיתים סיפוריו נשמעים לי כחידה.

גם במקרה של מבנקו והדורבן – הסיפור מרגיש בתחילה כחידה ולאט לאט נחשף אלינו הנמשל שבמשל הדורבן: מבנקו לא מספר על דורבן, אלא על חברה שסועה שנקלעה למעגל דמים רצחני ופטאלי. מעגל אליו נכנסים אבות ובנים יחדיו (קיבנדי האב מאפשר את הפיכת בנו לרוצח). במעגל הדמים הזה בני האדם (כולם, לא רק אלו שבאפריקה) מאבדים שליטה על עצמם מרוב שנאה וכעס. הם הופכים לצל של עצמם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכפיל האנושי של קיבנדי - דמות ללא פה וללא עיניים, מעין בובה סמרטוטית חסרת רצונות משלה.

ובכל זאת, בתוך כל הדם והרצח המתחולל בכפר, עדיין יש תקווה הבאה לידי ביטוי בדורבן עצמו. בתוך מעגל הדמים הזה דווקא הדורבן הוא זה שמתחיל לגלות אנושיות, חמלה וחרטה על מעשיו. בעוד שבן האנוש, קיבנדי, הולך והופך לחיית טרף אכזרית הדורבן הולך והופך לאנושי.

התקווה, נרמז בין שורות הספר, היא לא בבני האדם כי אם ביער האפריקני, בחיה הכפילה שיש בכל אחד מאיתנו.

ספר מוזר אך גם מעניין. מהי החיה הכפילה שלכם?”

“מי שמרים את הספר הזה ליד חייב ראש פתוח מעט או מוכנות נפשית לכעס צחוק ושנאה.
אחד הספרים שניתן לומר עליו "מוזר" בלי להתכוון לגרוע או מצויין. פשוט מוזר.”