“יש לי אוסף של ספרים כאלה שאני שומרת ליתר בטחון. את כולם אני רוצה לקרוא, הם נמצאים אצלי בבית, אבל רק אחת ללא מעט זמן אני מרשה לעצמי לקרוא אחד מהם. אם היתה לי יכולת שליטה אז בטח היה לי גם אוסף סיגריות כזה ואוסף גרעיני אבטיח ואולי עוד כמה אוספים, אבל איכשהו זה עובד אצלי רק עם ספרים.
זה לא שאני קוראת מהם רק אחרי שורה של מפלות. זה בהחלט יכול לבוא גם בעקבות ספרים מצויינים. מה שמייחד את האוסף הזה זה שקודם כל אלה ספרים של סופרים שאפשר לסמוך עליהם, לא חלילה כאלה שינחילו לי מפלות מפעם לפעם, ובנוסף אני יכולה לצפות את מצב הרוח שילווה את הקריאה בהם.
לא בכדי הלכתי על וודהאוס. סוף החופש הגדול, כשיש לך בת בגיל 15 וחצי, כזאת שקל לך לראות את קווי הדמיון בינך כשהיית בגילה לבינה, בפרט כשמדובר בצורך להפגין עצמאות, במחשבה שאת יודעת יותר טוב מכולם מה טוב בשבילך גם כשאין לך מושג ובידיעה ששום דבר רע לא יכול לקרות לך, לא חשוב מה את מעשנת או עם מי, איפה ומתי את מסתובבת, הסוף של הדבר הזה הוא נקודת ציון, מינורית אמנם בהתייחס לשנים הבאות עלי למה שזה לא יהיה, ובכל זאת, מגיעה לי איזו הפסקה מרעננת, משועשעת, ומשוחררת מכל סוג של דאגה.
עם וודהאוס באמת שאין ספק. האיש שנדמה שמכיר את כל הניואנסים ותתי הניואנסים, של המילים ושל הגינונים ושל האנשים, בעיקר אם מדובר בבריטים, עשירים ועניים, ויודע להוציא אותם מהקשרם ולחבר אותם אל ההקשר שיוציא לאור את הגיחוך שיש באופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת המרחקים המדוייקים שיש בין זה לבין המציאות, טווה פה עלילה שכולה מתבססת על יכולתם של בני האצולה לכרות לעצמם בורות כשהם עטויים באמונה טפשית וחסרת הצדקה או לוקים בחוסר מודעות חסרת תקנה, ועל פשוטי העם המנסים לבוא לעזרתם, מגוחכים בדרכם, כשכל הכבודה הזאת תתכנס ותנסה להתיר איזה סבך שמלכתחילה לא היתה סיבה שיווצר.
אבל הסיפור באמת לא משנה, אולי אפילו לא אזכור אותו, מה שמשנה זה אותו הנושא עליו כותב וודהאוס שוב ושוב ושוב, אנשים, והאופן שבו הוא עושה את זה, מוכיח לכולם שהומור יכול להיות מאופק, ביקורת יכולה להיות מרומזת, רצינות לא חייבת להיות מכבידה, ואתה עדיין יכול להגיד ככה את כל הדברים החשובים.”
