"החוקרים מתפעמים מכישרון הכתיבה שלה. המבקרים מכנים את פרסום היומן ´האירוע המו"לי של השנה´." הארץ
“עומק הניתוח, האיכות הספרותית ובהירות תשובתה של הלן בר לשאלות הגירוש הם מהחריפים ביותר שאי פעם נקרא." לה מונד
“לצרפת יש אנה פרנק משלה." דר שפיגל וידיעות אחרונות
“עדות בעלת עוצמה נדירה." לה פיגרו
בגיל 21, הלן בר, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון, מתחילה לכתוב יומן. השנה היא 1942, ועל אף ששמיה של פריז הולכים ומתקדרים, כשהיא פוסעת ברובע הלטיני שטוף השמש בדרכה לקונצרט מלווה בבחור אפור עיניים, היא מדמה שהיא בארץ פלאות. היא מאוהבת והיא מאושרת.
הלן, הנמנית על המיוחסים ובני המזל שבבירה, היא נערה מלאת חיים; קוראת נלהבת, בעלת אוזן רגישה שמחפשת יופי בכל דבר הנקרה בדרכה. אלא שגם לעולמה המוגן לכאורה מתחילה המציאות לחלחל. היא מנסה להפנים את משמעות הדברים, אך הכרתה מסרבת לתפוס. חולף עוד זמן והקו הסמוי מן העין שהפריד בין יהודים ללא יהודים הופך לחיץ, והיא מרגישה את הצבת הולכת ומתהדקת סביב בני משפחתה וסביבה. היא מבינה שהסכנה אורבת לפתחה אך מתקשה להשלים עם הצורך לנתק כל קשר עם חייה הקודמים. הלאות גוברת על התבונה, וחוסר החלטיות זה, שאיפיין יהודים רבים אחרים -
עולה לה לבסוף בחייה.
קשה שלא לחוש התפעמות נוכח מסמך היסטורי–ספרותי זה, וקל להבין מדוע העיתונות יצאה מגדרה כשהיומן ראה אור בצרפת, שישים ושש שנים לאחר שנכתב. הקול הצלול, הבוגר והחכם של הלן, איכויות הכתיבה הספרותיות והתשובות החלקיות לשאלות טורדות מנוחה שהיא מציעה ביומנה, מיטיבים, אולי יותר ממסמכים רבים אחרים שראו אור, להטיל אותנו למעמקי ההתנהגות האנושית על כל מורכבותה.
למהדורה העברית חוברה במיוחד אחרית דבר מאלפת מאת ההיסטוריונית פרופ´ רנה פוזננסקי מאוניברסיטת בן גוריון.