***


הייתי כותב כאן שבדרך כלל אני לא מאלה ששוחטים פרות קדושות, ושהייתי צריך לתת לספר הזה שני כוכבים, יעני "לא משהו" המעליב, לא שאליס מונרו, זוכת פרס נובל טריה ומהוללת, גולשת ב"סימניה" תחת שם בדוי (היי, אולי זאת יערה?), או שאולי אני פשוט לא מתחבר לספרות נשים כזאת, אבל זה לא נכון. אני שוחט פרות קדושות בלי סנטימנטים כי פרות קדושות זה בולשיט וקראתי מלא ספרים שאנשים עפו עליהם והם היו מזעזעים, ולהיפ

#
נערה בת 20 מגיעה מעיירה בדרום צרפת לפאריס עם שני אחיה הצעירים, נער כבן 16 וילד בן 5. ההורים מתו בזו אחר זה, היא זקוקה לעבודה כדי לפרנס את עצמה ואת אחֵיה הצעירים. הדוד שלה, בעל חנות בדים בפאריס, הציע לה פעם שתגיע אליו אם תזדקק. הצעתו מתקבלת, להוותו. ובכן היא מגיעה לפאריס, והופכת גיבורת הסיפור של זולא. באמצעותה הוא מציג את הערכים, המנטליות ואת התפתחות המסחר מקמעונאות קטנה לבתי כלבו ענקים הצדים את

אנגליה של תחילת המאה 19 היא מקום לא סלחני לרוב תושביו: המוני עניים צריכים איכשהו לשרוד בה. רעב ללחם אינו נדיר, החוקים קשוחים - כי בעלי הזכויות הם שחוקקו אותם כדי לשמור על מה שיש להם: גניבה יכולה להביא אותך אפילו לגרדום, או לעבודת פרך של שנים. כל גניבה, גם גניבת אוכל. ומה יעשה המעמד בעל הזכויות עם המוני "פושעים"? את חלקם מוציאים להורג. והנשארים מוגלים לאוסטרליה ומורחקים מהעין.
אוסטרליה היא מושבת

דאגלאס אדאמס סיפר שפעם בעת המתנה לרכבת הוא קנה בתחנה עיתון ועוגיות, התיישב על ספסל, קרא את העיתון והתחיל לאכול מקופסת העוגיות. להפתעתו שכנו לספסל, בחוצפה רבה ובלי לבקש רשות, לקח גם הוא עוגיה מהקופסה. ועוד אחת, ועוד אחת. לבסוף הגיעה הרכבת, אדאמס עלה עליה ואז גילה חבילת עוגיות שלמה בתיק שלו. כי מסתבר שהשכן החוצפן לספסל בתחנה אכל מהקופסה של עצמו. הסיפור הזה כל כך מוצלח, אז אדאמס השתמש בו פעמיים. פעם

אחח...קפוטה עשה זאת שוב. הוא הצליח להערים על קוראיו. הם לתומם חשבו שמדובר בסיפור חמוד ויפה, על נערה יפה ואופנתית, סיפור שלא קורה בו הרבה. רובנו נחשוב על אודרי הפבורן, גם אם לא צפינו בסרט שהרי כבר מזמן דמותה של הולי גולייטלי מזוהה עם דמותה של הפבורן, למגינת לבו של קפוטה (שלפי השמועות העדיף שמרילין מונרו תגלם את דמותה של הולי בסרט ויש אף שמועות שטוענות שדמותה של הולי נכתבה בהתבסס על מונרו). והנובלה

המורשת השחורה של אוסטרליה

אולימפיאדת סידני ב- 2000, הייתה מפוארת, באופן בו הוצגה הרוח האוסטרלית המשוחררת והמשתפת. הייתה לאוסטרלים רק בעיה אחת שהעיבה על החגיגה, כתם שחור –המורשת הקולוניאלית הנוראית שלהם ביחסם לילדי היבשת האבוריג'ינים, אליהם האוסטרלים התייחסו כתת אדם, ואף הצליחו לחסל את מרביתם, אלו ששרדו היו משוללי זכויות עד לשנת 1967.

איך האוסטרלים פתרו את הבעיה? הם שמו את קתי פרימן, אלופת ה

"עור היחמור" ("הקמיע"). מצרפתית- "La Peau de chagrin".
שם הספר בה מאגדה ("עור היחמור", המקובץ באגדה ידועה יותר של שארל פרו- "אימא אווזה").

הרומן פורסם בשנת 1831, לאחר עליית מלך חדש בצרפת ונפילת הלברליזם של המהפכה הצרפתית.
קורות רפאל ולנטין מתחילת בפן טראגי- הוא מצוי בבית-הימורים (פלה-רויאל), תוהה לגבי עתידו.
הוא צעיר, מלא אידאלים ותקווה, למרות היותו פושט רגל ומנושל ממשפחתו.
הרומן מחולק לאר

לא ז'אן דארק, לא מדונה, לא אנגלה מרקל, לא בהן מדובר, לא באלה שיש להן השפעה על חיים רבים של אחרים. ודאי לא באלה שהכלים הונחו לפניהן, כי גם אם הן בחרו להשתמש בהם, אולי אפילו בחוכמה יתרה, לא בטוח שאפשר לקרוא להן חזקות. אולי רק בנות מזל באירוע המאד לא שיוויוני הזה שאנחנו חלק ממנו.

נגיד עפרה שטראוס, תמיד ברשימת הנשים החזקות בישראל, אפילו בעולם, כמה כוח היא היתה צריכה? נכון, היא לא בת יחידה והאחי

ביום שבו פסע לראשונה קפטן גיימס קוק על אדמת אוסטרליה, תככנו בפרלמנט הבריטי את מושבת העונשין הבאה. זה עתה סיימו ה"אסירים" האמריקאים את "מסיבת התה" שלהם בניצחון, והבריטים אובדי העצות, שעץ התליה שלהם גם ככה כבר עבד שעות נוספות, חיפשו פתרון חדש. והנה צצה לה יבשת חדשה, שאמנם גרים בה אנשים שחורים, אבל הם פריטיבים, כך שלא יקרה שום דבר אם גם לבנים יתחילו לאכלס את היבשת. וכך במאי 1787 יצאה מבריטניה השייטת