ביקורת ספרותית על בריחה מאת אליס מונרו
ספר בסדר

---

***


הייתי כותב כאן שבדרך כלל אני לא מאלה ששוחטים פרות קדושות, ושהייתי צריך לתת לספר הזה שני כוכבים, יעני "לא משהו" המעליב, לא שאליס מונרו, זוכת פרס נובל טריה ומהוללת, גולשת ב"סימניה" תחת שם בדוי (היי, אולי זאת יערה?), או שאולי אני פשוט לא מתחבר לספרות נשים כזאת, אבל זה לא נכון. אני שוחט פרות קדושות בלי סנטימנטים כי פרות קדושות זה בולשיט וקראתי מלא ספרים שאנשים עפו עליהם והם היו מזעזעים, ולהיפך, ולספר הזה אני נותן שלושה כוכבים כי וואלה, מגיע לו כנראה כי בכל זאת יש בו משהו והוא לא סתם (רק שכנראה הוא לא שווה יותר בתקופה זו בחיי), וקראתי בעבר תועפות של ספרות נשים מעולה ומדהימה.

אלא שמה לעשות, הספר הזה, ועוד ספרים של מונרו, (שהתחלתי לקרוא כי בסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, אשכול אחז את "בריחה" ביד רועדת ובקול נמוך אמר שהכתיבה כאן ריסקה אותו) פשוט לא מצליחים לעשות לי את זה בשום צורה. נתתי להם יותר מצ'אנס אחד, וזו הפעם השלישית שאני מתחיל את "בריחה" ומת לברוח אחרי סיפור וחצי. אולי זה אני, אבל השתעממתי תחת. אני מבין שיש פה רבדי-רבדים של תובנות ואבחנות, ושהעיקר פה זו הדרך ולא הפואנטה, אני מבין את זה, ובדרך כלל גם אוהב את זה, אבל הספר הזה פשוט, לא יודע, ובאמת עם כל הכבוד לג'ונתן פראנזן שמשפריץ ניטים בהקדמה, אני קורא שלושה עמודים ומתעורר חצי שעה אחר כך בלי להבין מה לעזאזל קרה ומה אני עושה בתחנת האוטובוס בגדרה, בלי כליה, כשהרוק שנוזל לי מזווית הפה מרטיב לי את הג'ינס.

אז אתם יודעים מה? אני מעדיף את יו נסבו. סו מי.

***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בריחה