ביקורת ספרותית על עור היחמור (כרמל, 2015) מאת אונורה דה בלזק

---

"עור היחמור" ("הקמיע"). מצרפתית- "La Peau de chagrin".
שם הספר בה מאגדה ("עור היחמור", המקובץ באגדה ידועה יותר של שארל פרו- "אימא אווזה").

הרומן פורסם בשנת 1831, לאחר עליית מלך חדש בצרפת ונפילת הלברליזם של המהפכה הצרפתית.
קורות רפאל ולנטין מתחילת בפן טראגי- הוא מצוי בבית-הימורים (פלה-רויאל), תוהה לגבי עתידו.
הוא צעיר, מלא אידאלים ותקווה, למרות היותו פושט רגל ומנושל ממשפחתו.
הרומן מחולק לארבע חלקים- "הקמע", בה רפאל יבחר את ישרדותו בקמיע מעור החמור, פרק ב'- "אישה בלי לב", בה רפאל יהיה מצוי בין שני נשים המחזרות אחריו, פרק ג'- "הגסיסה".

חייו הרומנטים מצויים ביידי שני נשים- פדורה ופולין. בראשונה הוא חושק, בשנייה הוא מתאהב:

"קמעה-קמעה הפכה פולין לפטרונית שלי: היא רצתה לשרת אותי, ואמא לא התנגדה לכך.
ראיתי את האם עצמה מטליאה את לבניי ומסמיקה כשהפתעתי אותה בעבודת הצדקה הזאת שלה.
בעל כורחי הפכתי לבן חסותן, וקיבלתי ברצון את שירותיהן הטובים.
כדי להבין את החיבה המשונה הזאת צריך להכיר את כוחה הסוחף של העבודה, את עריצות הרעיונות ואת הסלידה האינסטקטיבית שאדם הניזון
מכוח המחשבה חש כלפי הזוטות של החיים הגשמיים. וכי יכולתי לעמוד בפני תשומת הלב העדינה של פולין, שהביאה לי בצעדים
חרישים את ארוחתי הדלה משהבחינה שכבר שבע או שמונה שעות לא בא דבר אל פי?
בחן של האישה ובתושייה של ילדה חייכה אליי והחוותה לעברי תנועה שפירושה:
אסור לך לראות אותי.
היא הייתה מין מלאך, היא גלשה כפיה אוורירית אל מתחת לגג ביתי וסיפקה לי את צרכיי".
(ע"מ 100-101), פרק א', "אישה בלי לב".

בקטע המצוטט מצוי הגיבור- רפאל ולנטין באחוזתה של פדארה העשירה, בעודו מאוהב בפולין (פדארה מנסה לפתות אותו).

העלילה הפנטסטית הנמעכת בראליזם תלויה בקמיע מעור חמור שמוכר לו ישיש זקן. כול עתידו הרעועה של רפאל ולנטין תלויה בקמיע מעור החמור:

"רפאל והאיש צעדו יחד לעבר בית נאה למדי ברחוב ביפון, ורפאל מסר את עור היחמור למר לווריאל, שיחקור אותו.
"אני מכיר את סוג העור הזה " אמר לבסוף המדען, אחרי שהציב את הזכוכית המגדלת שלו על הקמע.
הוא שימש מעסה כלשהו לקופסה. העור הזה עתיק מאוד! רצעני התיקים של היום מעדיפים להשתמש בגלד כרישים.
הגלד,, כפי שאתה בוודאי יודע, מופק מפגר של raja sephen, מין דג החי בים סוף".
"אבל אדוני, מכיוון שהואלת ברוב טובך ל... העור הזה הוא...".
"העור הזה", קטע המדען את דברי רפאל,
"העור הזה הוא דבר אחר:
בין הכריש ליחמור,אדוני, יש כל הבדל שבין הים ליבשה, בין הדג קשה יותר מעורה של חיית יבשה.
זה," אמר והצביע על הקמע, "כפי שאתה בוודאי יודע, זה אחד התוצרים המשונים ביותר של הזואולוגיה".
(ע"מ 211-212), מופיע בפרק ב', "הגסיסה".

בקטע הקמיע מעור החמור מפסיק לחלולל ניסים, העלילה הפנטסטית מתפוגגת באחת עם המציעות חסרת הרחם של רפאל ולנטין.
ע"פ אונורה דה בלזק, המטרליזם שהקמיע מייצג עבור ולנטין מייצג יכולת ברת השגה של האידלים שולנטין חפץ להם.
אומנם רפאל ולנטין הכן ייצא למסע שיוביל להתאבדות מודעת (מרצון), אך תוך וודעות שבעזרת הקמיע הוא ישיג במעט זמן
כול דבר שהוא חפץ בה.
הוא מוצא את מותו משחפת, עור היחמור נעלם ובעקבותו גם רפאל ולנטין.
לאורך הרומן אהובתו פולין מתעשרת ולא מביטה אחורה.

הספר עשיר באמרות הטחה נוקבות:

"האדם לא ממציא כוח, הוא רק מכוון, וכל מהותו של המדע הוא חיקוי של הטבע".
(ע"מ 215).

הרומן "עור היחמור" זכה לתרגום המצוין עדה פלדור, כאשר מפח הנפש מהעלילה המדכאת מוסברת בידי אלישבע רוזן.
השאלות שהרומן שואל- האם עדיף להשיג את המבוקש ולמות (באופן מיידי), לעומת מלחמת קיום דטרמינסטי לא
באמת זוכה למענה. קריאה ברומן משווה את הגיבור- רפאל ולנטין למדם בוברי, אנה קרנינה ודמויות נוספות, נהליסטיות, גחמניות שמשאירות את הקורא
ללא סימפטייה ותחושת גועל מהן.
הקיו של דמויות נהנתיות זוכה בעטיפה עם דיוקן עצמי של גוסטב קורבה (1845), אחד הציירים הראליסטים החשובים.
אומנם לא בן זמנו של אונורה דה בלזאק, אך בהחלט קולע לדמותו של רפאל ולנטין.


אם כול השאט-הפש מהרומן העצוב שכתב בלזק, "עור היחמור" היה לרומן הפריצה שלו, בגיל 31.
כיום סופרים מקבלים פרסים לאחר פרסום מינורי, אונורה דה בלזאק כתב מעל לשבעים ספרים ("הקומדיה האנושית").
מעטים הסופרים שהותרו חותם על הספרות כאונורה דה בלזאק.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על עור היחמור (כרמל, 2015)