“אחח...קפוטה עשה זאת שוב. הוא הצליח להערים על קוראיו. הם לתומם חשבו שמדובר בסיפור חמוד ויפה, על נערה יפה ואופנתית, סיפור שלא קורה בו הרבה. רובנו נחשוב על אודרי הפבורן, גם אם לא צפינו בסרט שהרי כבר מזמן דמותה של הולי גולייטלי מזוהה עם דמותה של הפבורן, למגינת לבו של קפוטה (שלפי השמועות העדיף שמרילין מונרו תגלם את דמותה של הולי בסרט ויש אף שמועות שטוענות שדמותה של הולי נכתבה בהתבסס על מונרו). והנובלה הזו היא אכן שובת לב בקריאה ראשונה וגם בקריאות חוזרות והצחוק שהיא מעוררת מטעה כ"כ - שכן הולי היא אכן דמות שובת לב וצבעונית שמנפיקה שלל סיטואציות מצחיקות ומוזרות, אבל הצחוק הזה הוא למעשה עצב מתוק שמחפה על סיפור טרגי של נערה דרומית רדופת שדים שהמציאה את עצמה מחדש בניו יורק. כמו קפוטה עצמו.
ארוחת בוקר בטיפני'ס מכילה למעשה יסודות קודרים של יצירה גותית - הגותיקה כאן היא לא במובן של ערפדים ולילה, אלא במובן של סוד אפל מהעבר שחוזר ומטריד את הולי. הגותיקה כאן היא מודרנית במובן הזה שהיא מתמקדת בנפש. היא הסיפור של דור שלם - שבוי בעולמו הפרטי, בסיוטים הפרטיים שלו, בנרקיסיזם שלו ובהתרכזות שלו ביוהרה, בבגדים אופנתיים וב"מסעות" (כפי שכתוב בכרטיס הביקור של הולי שאותו רכשה בטיפני'ס). אבל המסעות האלה הן לא מסע תענוגות, הן מסעות של בריחה - בריחה מהעיירה הקטנה שבה הולי נישאה בגיל 14 לדוק גולייטלי, שאמץ אותה ואת אחיה אל ביתו לאחר שברחו מביתם של "האנשים הרעים", בריחה מיחסים אינטימיים ומקשרים "חונקים מדי" של חברות, בריחה מנישואין, מכל דבר שיכריח את הולי לפתוח את לבה ולאפשר לאנשים להכיר אותה באמת ושיצריך ממנה לקבוע שורשים במקום מסויים. הולי לבסוף מבינה שהיא בורחת כל הזמן מהשדים שנמצאים בתוכה פנימה ומאיימים עליה ככל שהיא מתבודדת יותר בעולמה הפרטי.
הנרקיסיזם של הולי, הריכוז שלה בעולמה הפרטי והסגירות שלה כלפי כל מי שעלול להיות קרוב מדי (לכן משקפי השמש שהיא לובשת תמיד הם לא רק סמל אופנתי אלא גם אמצעי ליצירת ריחוק), כל אלה יוצרים את הבדידות האיומה שלה, את אותם מצבי רוח המכונים "האדומים הנבזיים" שהיא אינה יודעת להסביר לעצמה מאיפה הם באים ולמה (בניגוד ל"כחולים" שאותם תמיד אפשר לנמק בסיבות פרוזאיות כמו השמנה או מזג אויר מעונן). הם מגיעים ממקומות של טראומה, מקומות שחבויים עמוק בלא מודע.
ואכן, זוהי נובלה שמודעת מאוד לתורת הפסיכואנליזה ואפשר להרגיש את זה בשימוש של קפוטה בדימויים שמרמזים לחלוקת הנפש ללא מודע ולמודע (כמו מילדרד גרוסמן שהוא מביא כדוגמא לבחורה שכלתנית מאוד, מעין "אני עליון", המנוגדת להולי היצרית - שתיהן למעשה מייצגות את הקצוות השונים של האני הלכוד באמצע), מרגישים זאת גם בכך שדימויים מהיומיום של הולי (כמו שמות הקוד "הוריקן" ו"שלג" שהיא מוסרת למר טומאטו) מתערבבים כמה שורות לאחר מכן בחלומה המסוייט ("איפה אתה? קר עכשיו כ"כ, שלג מתערבב ברוח") ומרגישים זאת כאשר הולי והמספר עוטים על עצמם מסיכות ומתהלכים ברחובות העיר - כמו כולם, הם משקרים זה לזה ולעצמם ולא מראים זה לזה את מי שהם באמת.
הנובלה גם מצביעה ללא הרף על הגזענות שקיימת בחברה, על הפחד ממיעוטים כגון שחורים (כך למשל הולי חוזרת ומשתמשת בכינוי "כושים", המספר נופל מסוסו לאחר ש"חבורת נערים כושים פראים מצליפה בסוס" ועוד), הפחדים האלה גם מציפים את הטראומה של העבדות האמריקאית שחוזרת ורודפת את החברה המודרנית בארה"ב כמו אותם רוחות רפאים בבניין החום שבו מתגוררות הדמויות ואשר בגללן המספר עוזב את הבניין (כך הוא מציין בסוף הנובלה).
האדומים הנבזיים של הולי והצבע האדום בכלל מאפיינים את החזרתיות של הטראומה - שכן אחד מסימניה של הטראומה הוא חזרתיות כפייתית שלה בחיי האדם שסובל ממנה, באמצעים סמליים שונים (בין אם באמצעות סמלים בחלום ובין אם באמצעות אירועים וסמלים אחרים במציאות). כך למשל "האדומים הנבזיים" שמעיבים על מצב הרוח חוזרים גם בקשר הבעייתי של הולי עם "מר טומאטו" (והרי עגבניה היא אדומה), קשר שמוביל לרדיפתה ע"י רשויות החוק, הצבע האדום חוזר גם אצל הגברת השמנה האדומה שמופיעה בחלומותיה של הולי וגם בסרט שבו היא מקשטת את כלוב הציפורים שהיא מעניקה למספר (כמעין תמרור אזהרה על החופש שלה היקר לה כ"כ), וכן מופיע לקראת סוף הנובלה כאשר אובך אדום יורד על העיר, רגע לפני שהולי נשברת ומודה שהיא מפחדת מפני הבדידות שבה היא חיה. האדום הוא גם צבען של מדינות הדרום, האיזור שממנו מגיעה הולי לניו יורק "הצפונית" (והרי צבע מדינות הצפון הוא כחול). יש משהו סמלי בכך שהעבר הטראומתי חוזר ומציף את ההווה המנצנץ, כאשר הוא מגיע מהדרום, ממעמקי הנפש.
גם הסוסים שאחיה האהוב פרד אהב כ"כ חוזרים ומופיעים בחייה - בספרים שהיא קוראת, ברומנים שהיא מנהלת (סוכן השחקנים מספר שפגש בה מסתובבת ליד מסלול מירוצים, כשהיתה חברתו של פרש), וגם במחשבותיה לגבי העתיד - היא רוצה לגור במקסיקו כי שם אפשר לגדל סוסים.
קצרה היריעה מלגלות כמה רבדים וסודות מסתתרים מתחת למעטה הנוצץ שמכסה את הנובלה הזו, מעטה שקרי שעובה ע"י הסרט המצליח. מי שיקרא לעומק ימצא בה כאב חבוי ואמירה על מצבו של האדם המודרני - כאדם בודד, כזה שזקוק לאהבה אבל גם מפחד ממנה ובורח ממנה, כזה שיכול להיות מוקף באינספור חברים ומסיבות אבל אלה הן מסיבות שבהן כולם נראים כ"זרים בין זרים" ושבהן אין חברות אמת (כך למשל, כאשר הולי מעניקה למספר את הכלוב במתנה הוא מבקש לנשק אותה אבל היא תוחבת יד לכיסו ושואלת היכן המתנה שלה). הוא ימצא גם אזכורים לסיפורים של סופרים גותיים כגון א.א. פו (כך למשל דוק גולייטלי מתאר את העורב שהולי גידלה כקורא במעין שגעון בשמה האמיתי "לולהמיי, לולהמיי" כמו אותו עורב של פו שקרא "לנור, לנור" בפואמה "העורב").
עם זאת, אין ספק שנדרשת קריאה מושכלת מאוד בנובלה הזו כדי לחלץ ממנה את כל התובנות שהעליתי פה ושאליהן הגעתי במסגרת פרוייקט אישי ומקיף שכתבתי על קפוטה. אבל בכל זאת, אני מקוה שהצלחתי להעלות כמה מהנקודות האלה ובכך להדגיש שבשום פנים ואופן לא מדובר כאן בסיפור נחמד, מסוגנן בלבד או שטחי, וכדאי לשים לב לכך כשקוראים את הנובלה - כך למשל כדאי לשאול האם קיימים יחסי קירבה או אהבה בין הדמויות, לשאול האם הן בודדות ואם כן מה או מי גורם לבדידותן.”
