ביום שבו פסע לראשונה קפטן גיימס קוק על אדמת אוסטרליה, תככנו בפרלמנט הבריטי את מושבת העונשין הבאה. זה עתה סיימו ה"אסירים" האמריקאים את "מסיבת התה" שלהם בניצחון, והבריטים אובדי העצות, שעץ התליה שלהם גם ככה כבר עבד שעות נוספות, חיפשו פתרון חדש. והנה צצה לה יבשת חדשה, שאמנם גרים בה אנשים שחורים, אבל הם פריטיבים, כך שלא יקרה שום דבר אם גם לבנים יתחילו לאכלס את היבשת. וכך במאי 1787 יצאה מבריטניה השייטת הראשונה שכללה 11 ספינות ו- 800 אסירים מושל חדש ועוזרים למושל שלא ידעו כלום על הארץ החדשה. הם התיישבו בפורט ג'קסון היא העיר סידני של היום.
ויליאם תורנהיל הגיע, כאסיר מורשע, לפורט ג'קסון כשנתיים אחרי המשלחת הראשונה. אליו נלוו אשתו וילדיו, מתוך אהבה גדולה, אבל גם מתוך הבנה שגם ככה הם ישארו חסרי כל בלונדון. מזלו של ויליאם היה שאשתו נרשמה כ"אדון" שלו. ככה שהוא היה די חופשי למעשיו. כשייט על התמזה הוא חיפש ומצא עבודה על סירה שהעבירה סחורות בנהר הסמוך.
אותו נהר גם הביא מתיישבים חדשים שניכסו לעצמם אדמות לכל אורכו. מתיישבים שעקרו את צמחי הפרא שאכלו השחורים ושתלו במקומם בעיקר תירס. וכשלוקחים לך את האוכל שלך אתה גונב את האוכל החדש. ועל זה פרצו מלחמות רבות.
תוך כדי תיאור חייהם של בני משפחת תורנהיל, שהלכו והתבססו, מתאר הספר באופן שיוויוני את מערכת היחסים שהיתה באותה תקופה בין הלבנים לשחורים, אין רע או טוב, כי גם הלבנים לא היו מקשה אחידה. יש מצב עגום שצריך לחיות אתו.
מומלץ לכולם, ובעיקר לכל מי שחובב אפילו קצת היסטוריה.











![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




