נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל

ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה, שאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה.
הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמים של הס.ס

רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי.

סיפור אמיתי
דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות).
שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת,

****



למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק

ילדים על סף גיל ההתבגרות מקבלים כפיל שהוא חיה. הכפיל הזה יכול להיות "טוב" ויכול להיות מושחת. הדורבן המספר הוא כפילו המושחת של אחד קיבנדי. הוא כפילו של קיבנדי מהיותו ילד ועד יום מותו, מלווה אותו דרך ילדות תמימה יחסית, נערות זועפת ובגרות מושחתת. הוא מבצע את שאיפותיו של אדונו - כי זאת לדעת, הכפיל נשלט לחלוטין ע"י מי שהוא כפילו - יוצא איתו בלילות למשימות של רציחות שונות, מעין "סילוק" כל מה שמפריע לאדם

לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי.

כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו...

בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרק

לא ארבה במילים - כי לך תמצא את המילים - אני אומר לעצמי ומשתתק.
וגם כי הכול כבר נכתב אודותיו.
מדובר ביצירה מטלטלת, רבת עצמה שמשאירה את הקורא נטול מילים.
אומר רק שזהו לא פחות ולא יותר מהספר הטוב. החזק. העצמתי. ואולי גם המזעזע ביותר שקראתי בחיי.
סיפורו של קצין אס.אס שחוזר אל מאורעות הזוועה בשנים 1938-1945 ומשחזר את התנהלותו. הלך מחשבתו. הוא חוזר בקור רוח מצמרר נטול רגשות חרטה ואשמה אל מעשיו ומעשי

בעיירה צרפתית קטנה שלוש נשים מתות זו אחר זו - ילדה יפהפיה בת עשר נרצחת, מורה צעירה ויפה נוטלת את נפשה בכפה, ואישה צעירה מתה בעת לידת בנה הבכור.
האם יש קשר בין המקרים?

יש קשר, קודם כל כי כל מקרי המוות קורים ב-1915 והם בולטים על רקע "המגמה ההפוכה" בת הזמן לפיה דווקא גברים מתים במלחמה המשוגעת שמתרחשת לא הרחק, באחת החזיתות של מלחמת העולם (הסופר והקוראים יודעים שהיא הראשונה).
האם יש קשר נוסף?

ה

אנחנו בסדר. לא, באמת שאנחנו בסדר. אנחנו לומדים, הולכים לעבודה, משלמים מיסים. אנחנו סך הכל רוצים שיהיה לנו טוב. נכון, לפעמים חייבים לעגל פינות, אז מה? אנחנו לא צדיקים, אבל אנחנו בסדר. וצדק זה בכלל שם של כוכב.


וכבר נאמר מזמן שכך בנוי האדם, שלכל מעשה נבלה וחזירות של עצמו בסוף ימצא הצדקה ויחיה. הוא שונא כשמתנהגים אליו לא במידת הצדק, שונא להרגיש מרומה, מושפל אך לא יהסס לנהוג כך כלפי אחר. כן, אני מ

לא רק הארץ קטנה. גם הספר קטן, והוא מגולל סיפור אישי, אנושי ומרגש. סיפורים משפחתיים קטנים שמהדהדים טרגדיה לאומית קשה יכולים להיות מוצלחים אם הם לא באים להעביר לנו שיעור בהיסטוריה, מעין עיון במסווה של פרוזה, ואם הם לא מביאים לנו אוטוביוגרפיה חופרת ומייגעת. הספר הזה עובר יפה את שני המבחנים הללו. הוא מרתק, כתוב נהדר ומתמקד בסיפור המשפחתי המרגש, כשהטרגדיה הלאומית מהווה רק רקע ולא לב לבו של הסיפור.