ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר טוב

---

אם הספר הזה היה ציור, הוא היה ציור של אדוארד הופר. אישה המנגנת באדישות בפסנתר, מרצה המתהלך במסדרונות הקמפוס המנוכר, אירועים חברתיים עתירי חיוכים מאולצים, העמדות הפנים והצביעות של החברה. כל אלה משמשים את הסופר האמריקני ג'ון ויליאמס בספרו "סטונר", ומהווים נושאים לציור אצל הצייר האמריקני אדוארד הופר. אדוארד הופר משתייך לסגנון מרתק שנקרא היפר-ריאליזם, הוא צייר את האמריקנה כפי שהיא, בלי נסיון לייפות את המציאות, להפך. מטרת ציוריו לעורר בצופים תחושות החמצה וריקנות האפייניות כל-כך לעידן התעשייתי ולפרברים האמריקאיים. בציור אחד יושבת אישה בודדה בדיינר ריק ומתבוננת בספל הקפה הריק שלה לאור הפלורסנט המוגזם, ובציור אחר, גבר יושב בסלון וקורא עיתון עת אשתו מרפרפת בשיעמום על קלידי הפסנתר כשגבה אליו.
הספר "סטונר" מעורר בקורא את אותה תחושת הסתמיות מדכאת שמעוררים ציוריו של אדוארד הופר. אמנם הסגנון "היפר-ריאליזם" משוייך לתחום האמנות, אך אני הייתי מרחיבה אותו גם לתחום הספרות ומכלילה בו את הספר "סטונר". "סטונר" הוא סיפור של אדם אחד, ויליאם סטונר, לא מיוחד מדי, לא מרשים ולא עלוב, שחייו לא משעממים ולא מלאי התרחשויות, סתם אדם ככל אדם. הספר מלווה אותו במהלך חייו, תוך הבנה רגשית עמוקה וזיק של עצב תמידי. גם הדברים הטובים שנקרו בדרכו באו אל קיצם, ולהצלחותיו הייתה השפעה מוגבלת. דמותו מעוררת הזדהות מכובדת, ללא הערצה. לפעמים הרגשתי שאני מתרגזת במקומו, כי בסטונר יש משהו אדיש, שמשלים עם מצבו ולא מנסה לעשות מהפכות.
כמו ביצירה מוסיקלית, לקראת סוף הספר הקצב מואט, התווים קצת מטשטשים, והסיום הוא לתוך אקורד מינורי חרישי, שאחריו מתחילות המחשבות של הקורא, והפעם על עצמו, על חייו, על חיי הסובבים אותו ומשפחתו, הישגיו, מי הוא ומה הוא בעולם הזה. מדובר בספר קצת מדכא בשל היכולת שלו לעורר בקורא את אותה עצבות מהורהרת של גיבורו, ויליאם סטונר, אך ההירהורים שעולים בעקבותיו, ומעמקי הרגש בהם הוא נוגע הם כאלה שהחברה המערבית נוהגת לדחוק הצידה בקצב המהיר בו אנו חיים את חיינו. יש בספר "סטונר" אלמנט מדיטטיבי המתכנס בתוך עצמו ומתבונן פנימה, ובה בעת רגיש אל החוץ, לטבע, לרוח האדם, לחברויות, ולמחיר שאדם נאלץ לשלם בחייו.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על סטונר