איך נאפיין את הספר הזה? הוא תוסס, הוא מבעבע, לפעמים הוא עולה על גדותיו וגולש מעבר לעצמו. הוא שונה מספרים אחרים במלוא מובן המילה - גודלו הבלתי שיגרתי, הפונט החדש ("שפע"!), צבע הדפים הצהבהב וכמובן הכתיבה והסיפור.

<mark>דונלד הרינגטון</mark>, למדתי, היה פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ארקנסו. הוא פרסם 13 רומנים העוסקים באותה עיירה - מומצאת אבל לא דמיונית - "סטיי מור" ובתושביה שלמרות נידחותם, מוגבלותם,

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו / <mark>דונלד הרינגטון</mark>
הוצאת טובי
366 עמ`


אפתח בגילוי נאות - אם לא היו ממליצים לי על הספר הזה בפורום ספרים וספרות של תפוז כמה וכמה פעמים, לא הייתי מגיעה אליו לעולם. וזה חבל. אפילו חבל מאוד. כמו שכתוב על עטיפת הספר - "הסופר האמריקאי הכי גדול שאתם לא מכירים", לא שמעתי עליו בחיים וגם לא על הוצאת ספרים "טובי". אני לא מתיימרת להכיר את כולם, אבל עדיין כשבאתי לחפש את הס

הספר הזה - עם השם המוזר, הפונט הלא-מוכר והמחבר שמיתרגם לעברית באיחור ניכר - אמנם לא עוסק בארכיטקטורה, אבל זה לא אומר שהוא מתמסר בקלות. הדמויות בו משונות ומדברות בניב ייחודי, שאלמלא תרגומו החינני של אסף גברון היה ודאי שובר את השיניים, ועמודים רבים בו מוקדשים למבנים ולבנייתם. אבל מיטיבי הלכת יימצאו פנינה ייחודית עד אין-קץ המתרחשת ב"סוף העולם של סוף העולם", כפי שסבתא שלי ודאי הייתה אומרת, וקצת מזכירה

ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי.
זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם.
העיירה הדמיונית "סטיי מור"

כשהמלהכים נחים.
ילדי עיירת "סטיי מור" מתחלקים ל"בעלות הברית" ו"הציר" ומתקוטטים זה עם זה, בשעה שהם עוקבים מרחוק אחר התפתחות של מלחמת העולם השניה.
סיפור מרתק המובא מעולמו של ילד בשם דוני, אשר כותב ומפרסם עיתון לכל בני העיירה.
מתאר את מחשבותיו על מכריו, חבריו ונהפך ל"כתב צבאי" בעיירה.

<mark>דונלד הרינגטון</mark> מכניס את הקורא לתוך עיירת "סטיי מור" ועושה הכרה מעמיקה עם כל תושביה.
כתיבה מופלאה של הרינגטון ב

אוי, כמה נהניתי! אין לי הרבה זמן לקריאה בימים אלו (תאומות בנות חודש וחצי לא משאירות הרבה זמן פנוי) אבל לא ויתרתי ולפני השינה (שינה?! תזכירו לי מה זה?) גנבתי פה עמוד ושם פסקה והתענגתי על השניות הגנובות האלו מאד. מרוב שנהניתי מיהרתי לשים ליד המיטה גם את הספר הקודם של <mark>הרינגטון</mark>- "הארכי' של חבל האוזרק בארקנסו" שמחכה לי לקריאה חוזרת עכשו משסיימתי את הספר הזה.

הרבה נכתב כאן על הספר הזה ואין לי חידושים מרעישים ובכל זאת-
אני מסכימה עם "קוראת הכל" שהספר מזכיר במבנהו את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס . הוא מזכיר במשהו גם את ספריו של מאיר שלו (כפי שהוזכר באחת הביקורות).
את 'מאה שנים של בדידות' קראתי בשנות העשרה שלי כשזכרוני היה חד כתער ויכולתי לשייך כל חוזה אאורלינו, אאורלינו חוזה ורמדיוס למקומם הנכון ולזכור מי עשה מה ולמה. לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור על

תגידי את רואה מה השעה? את סוגרת עכשיו את הספר והולכת לישון. לא, לא "רק עד סוף הפרק", גם לא עד סוף העמוד, או הפיסקה. עכשיו. את זוכרת איזה יום יש לך מחר? קדימה. די. ממילא לא תגמרי אותו הלילה. אלא אם כן תוותרי על לישון כמעט בכלל. לא, זאת לא אופציה. אין שום סיבה בעולם שהמטופלים של סוף היום יסתפקו בפירורים רק כי את הרשית לעצמך לקרוא כל הלילה. זה כל כך לא אחראי מצידך. ולא מקצועי. וגם איך שהבית שילם מחיר

סיפורם הספק-הזוי, ספק-ריאליסטי של שישה דורות בני משפחה אחת של מתיישבים בעיירה דמיונית (שמבוססת על עיירות דומות אמיתיות) בדרום ארצות הברית. החל באב המייסד האגדי שייסד את העיירה, המשך בבניו, וכלה בנכדי-נכדיו. וכל זאת על רקע של מאורעות אמיתיים מתולדותיה של ארצות הברית.

או בקיצור: "מאה שנים של בדידות", שמתרחש בדר' ארה"ב ולא בדר' אמריקה... מפליא בעיני שאני הראשונה שעומדת על הדמיון בין שני הספרים,