“בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.
כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).
הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.”