גם סיינפלד זה כלום. אבל זה עבד. מסתבר שעליך זה לא. קורה.

תרשו לי להיות בוטה: איך ייתכן שהספר הזה כן מפורסם לעזאזל. אני לא מדבר על הרעש היחצ"ני סביבו. אני מדבר על עצם פרסומו. איך מוציאים... כ ל ו ם כזה לאור?

אבל זה כל הענין- אני לא מקשרת אומץ/גבורה עם אסרטיביות בהכרח.(וזו הסיבה שהבאתי את הדוג' מהשואה.)

אומץ זה גם לעשות דברים קטנים, שלאדם רגיל יראו טריוויאלים- זה תלוי מתי עושים אותם, מי ואיך.

ההשתדלות הזו של סטונר, והניסיון להמשיך לאהוב את הבת שלו למרות אדית(שלדעתי הדמות שלה קצת 'שחורה' מדי..) לתת לה מדי פעם חיבוק או לחייך אליה- למרות שבעצם אין לו שום דרך להשפיע על החינוך שלה - היא גם סוג של אומץ.

ניתחת יפה את הבסיס להתנהגותו של סטונר. הוא אכן תוצר של תקופתו, וזה יכול להסביר את התנהלותו המשפחתית.
ובכ"ז, אני לא זוכרת שבאיזשהו שלב בספר גיליתי אצלו אומץ ואסרטיביות - למעט, כאמור, בחייו האקדמיים.

אני ראיתי את זה קצת אחרת- אחד התיאורים שממש הרגיזו אותי כשקראתי את הספר היה אחרי הלידה של גרייס, אדית סובלת כנראה מדיכאון אחרי לידה(או שהיא סתם היסטרית מפונקת, גם יכול להיות) וסטונר נהנה מלטפל בבת שלו, והסופר מתאר את זה ככה(עמ׳ 92)- ׳למעשה היה ממש אם לבתו. הוא החליף לה חיתולים וכיבס אותם, הוא בחר לה בגדים ותיקן אותם כשנקרעו, רחץ אותה ונדנד אותה בזרועותיו כשמשהו הציק לה׳. ואז הסתכלתי בשנת ההוצאה של הספר- 1965, והרוגז עבר. כי סטונר, עם כל האומץ שלו וההשתדלות שלו, הוא תוצר של התקופה ההיא( בטח ובטח כשלפי הסופר- הוא נולד בשנת 1891 ונפטר ב1956) ואז זה היה סוגשל ׳לא טבעי׳ עבור אב לגדל את הבת שלו, חלוקת התפקידים היתה מאוד ברורה ולכן סטונר לא מפריע לאדית כשהיא דורשת את ה׳תפקיד שלה׳. תוסיפי לזה את חוסר הביטחון רב השנים שלו ואת חוסר הרצון שלו להתגרש- ותקבלי מעין חוסר ברירה. יש הרבה מקרים אפילו בחיים שלנו היום, שברגע שסטטוס קוו מתקבע, צריך הרבה כדי לשנות אותו- ולא תמיד זה לטובה.
אם קצת להגזים- וזה מובא רק כדי להמחיש- פעם כשאמרו שואה וגבורה דברו במלה ׳גבורה׳ רק על המרידות וזלזלו בצאן לטבח. היום אנחנו מבינים שבתנאים ההם, גם לחלק את הלחם שלך עם מישהו, ואפילו להצליח לשטוף פנים במים הקפואים שהיו שם זו גבורה. אז אותו דבר עם סטונר- אין לו מה לעשות עם תנאי הבסיס- בתחילת המאה העשרים, הבית הוא ׳המקום של האשה׳, ובטח ובטח חינוך הבת. אבל בזה שהוא מחייך לגרייס, מחבק אותה, מנסה להיות נחמד אליה, זה סוג של השתדלות, של ניסיון לפרוץ את הכללים. וכן, נכון שזה לא הרואי במיוחד, אבל בהינתן התקופה והאופי של האדם- אי אפש לצפות ליותר.

כמו ציפי, גם אותי הפסיביות של סטונר תסכלה, בעיקר בנוגע לבתו. לו היה פחות פסיבי, היה יכול להבטיח לבתו חיים טובים יותר. אבל זהו חלק מהסיפור - הפסיביות של סטונר נתונה, כזה הוא גדל להיות.

הספר אכן טוב, אבל הגיבור לא משהו בעיני: מעבר למעגל העבודה ההתנהלות שלו בשאר תחומי החיים היא פסיבית ומקוממת. לא ראיתי השתדלות להיות אבא טוב - להיפך - הוא חדל אישים ופסיבי ונותן לאשתו המופרעת להרוס לביתם את החיים. אני זוכרת שממש כעסתי עליו לאורך הספר ורציתי לנער אותו קצת...