ביקורת ספרותית על מקהלת העצים מאת דונלד הרינגטון
ספר טוב

---

לפני כעשר שנים עבדתי במשרד אדריכלים גדול. כזה שכולם בו יושבים באופן-ספייס, כל אחד מול המחשב והאוטוקאד (תוכנת שרטוט) שלו, וכשמישהו משוחח בטלפון כולם שומעים. הדרך היחידה לגוון את השממון הייתה להשתמש באזניות. הגישה ליוטיוב נחסמה אבל הגישה לגלי צה"ל הייתה חופשית, וכך האזנתי לכל שידורי התחנה הצבאית מבלי לבחול בכלום - רזי ברקאי, המילה האחרונה, יעל דן, בני בשן. "המילה האחרונה" הייתה גולת הכותרת של היום, עם שפע של הומור ותובנות מעניינות, ודרכה התוודעתי לג'קי לוי. מדי פעם לוי היה ממליץ על ספר שקרא, ואני הייתי רושמת ומוסיפה לרשימה מיוחדת שפתחתי באתר סימניה (היא עדיין קיימת, למי שרוצה לעיין). אחד הספרים עליהם המליץ הוא "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא תיאר את הספר בצורה כל-כך חיובית ומשעשעת, שהייתי חייבת להשיג ולקרוא אותו, ואני חושבת שבלי ג'קי לוי, הספר הזה לא היה מתגלגל לידי לעולם (תודה, ג'קי). אני אדריכלית במקצועי וחובבת ספרות בכובעי השני, והספר הזה קשר בין שני התחומים באופן כל כך מרהיב שצ'יפרתי אותו בחמישה כוכבים זוהרים בסימניה. חיפוש שם המחבר הניב שני ספרים נוספים, שהוספו חיש-מהר לרשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא". לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהם, "מקהלת העצים", בחנות יד שניה ורכשתי אותו. הוא ישב על המדף וחכה בסבלנות שאתפנה אליו.

"מקהלת העצים" עוסק באותה עיירה נידחת בארקנסו בה מתרחשת עלילת הספר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו". חלק מהדמויות משותפות לשני הספרים, או חולקות שם משפחה ומטען גנטי עם דמויות בספר השני. למעשה, יצירתו של הרינגטון ענפה למדי, וכל ספריו סובבים סביב אותה עיירה - סטיי מור. יחד עם זאת, הספר "מקהלת העצים" לא חולק מטען גנטי מלא עם "הארכיטקטורה". אופיו שונה לגמרי. בעוד ש"הארכיטקטורה" הוא ספר דמוי אגדה, ארוך ומסתעף אך עם זאת אופף את הקורא בתחושה נעימה וטובה, "מקהלת העצים" הוא מטריד ומותח. בזמן האחרון יש בנטפליקס גל של סדרות שעוסקות בהאשמות שווא (למשל When they see us), הספר הזה השתייך לגל הזה עוד לפני שנטפליקס נוצרה. אופי העלילה נע בין רומנטיקה ומתח/פעולה, והשילוב הזה פוגע ביכולת של הספר לזקק את הסגנון שלו. כך, לדוגמה, האופי הרומנטי של הכתיבה וכוח האהבה מביאים להפי אנד צפוי ולא מאפשרים למתח להתפתח. האבחנה בין טובים ורעים היא נוקשה מדי וחלק מהדמויות הן סטריאוטיפיות.

למרות ההשוואה המתבקשת לאחיו הבוגר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו", "מקהלת העצים" מתהדר בתכונות משל עצמו - כתיבה רהוטה שמצליחה להעביר תחושות ותאורי נוף נהדרים (מאוד אהבתי את תאורי הצמחים). פתיחת הספר היא אחת היפות בהן נתקלתי, כמו לקוחה מעולם הקולנוע. סצינה של הוצאה להורג הופכת לסאטירה על עצמה, ותוך כדי כך היא נפרמת לסיפורים בודדים של הדמויות שיניעו את העלילה. "מקהלת העצים" עומד יפה בפני עצמו, יחד עם זאת משסיימתי לקרוא אותו, בעיקר עלה בי צורך לשוב ולקרוא את "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו".

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על מקהלת העצים