סופרלטיבים שניתנים לספר בגב הספר עצמו מאוסים בעיניי, וגם די מגוחכים. אני רואה את זה כמו זלזול מוחלט באינטליגנציה של הקורא וביכולת השיפוט שלו. כאילו שהקורא לא מודע לכך שהשבחים והמחמאות ניתנים ע"י יחצ"ן, עורך או אפילו הסופר עצמו. בגב הספר הזה נכתב "קוֹרמאק מקארתי, מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו, כתב רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש" וגם "הדרך הוא יצירת מופת קאנונית, שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה." נו, טוב שהם לא כתבו שזה הספר הכי טוב EVER. כי בעיניי הוא ממש לא.
למה לא נפלתי מהספר הזה? קודם כל בגלל שקראתי אותו בשכיבה... אבל חוץ מזה הוא מאוד בינוני בעיניי, בלשון המעטה. יותר מהכל, הספר הזה נראה לי מתאמץ. מתאמץ להיות פילוסופי, מתאמץ להיות אלגורי, משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות איכותי. מה לעשות, כשמשתדלים יותר מדי זה הופך להיות מאולץ, מייגע וטרחני. יש בספר תיאורים פלצניים, מנופחים מרוב חשיבות עצמית, תוך שימוש בשפה גבוהה ומליצית, וזה מלאכותי ומאוד לא טבעי. טעימה (לא מתוקה בכלל...): "תקרת הגבס מעוקרת בקפלים רחבים כקפלי וילונות והכרכוב המצהיב המעוטר בשיניות מקושת ומשוחרר ממרומי הקירות"(עמוד 79). בו בזמן יש כאן שימוש בכתיבה מינימליסטית במסגרת הדיאלוגים – שפה רזה, ענייה, דלה. לא אהבתי את השילוב הזה. הקפיצות מהשפה הנשגבת לדיאלוגים של "כן", "לא", "אני מפחד" ו- "אני יודע" מאוד צרמו לי.
חוץ מזה, אין כאן כמעט עלילה, ועלילה לדעתי אמורה להיות מרכיב חשוב בספר. יש כאן מסע, ויש תיאורים קודרים ומדכאים, ויש הרבה מאוד דברים נעלמים ונסתרים, וכמובן חזון אפוקליפטי נורא, שאת אופיו המדויק כלל איננו יודעים (עוד דבר שלא אהבתי בכלל). אבל עלילה? כמעט לא תמצאו כאן.
מה בכל זאת מצא חן בעיניי בספר? פה ושם מבליחים להם כמה רגעים של ביטויי אהבה מרגשים בין האב לבנו, מסירות נפש שמצליחה להאיר באור יקרות את המסע האפל והקודר הזה, ונותנת לנו על הדרך שמץ של אופטימיות. אגב, לאב ולבן אין שמות, והדבר נראה לי קר ומנוכר. יכול להיות שזאת היתה כוונת הסופר, אבל בכל אופן לא אהבתי את זה.
וחוץ מזה, מה אתם, בני האדם, מתלוננים על הדרך הקשה והמייסרת שלכם? מה אני אגיד, בתור צב? הדרך שלי היא הכי קשה, הכי איטית, הכי ארוכה והכי הכי מייגעת. טוב, נו, גם אחי הקטן החילזון לא בדיוק מלקק דבש...

















