ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי
ספר מעולה

---

אב וילד הולכים דרומה, בארץ הרוסה, חרוכה, כששום חי לא שרד: לא חיות, ציפרים או דגים, גם לא צומח - הכל שרוף, אבוד, אוויר רעיל, וסכנת מוות מהחיה היחידה שנשארה בחיים - ניצולים אנושיים. שני הגיבורים חסרי השם חייבים לנוע כל הזמן כי לעצור במקום אחד זה מסוכן. הם לא יודעים לאן הם הולכים או מה ימצאו כשיגיעו לשם. חורף, קור אימים, אין מחסה והאוכל הוא כל מה שמצאת במקרה בבתים חרבים שנבזזו לפני שהגעת.

הספר הזה ערך אתי קרב רציני בו הוא ניצח: זמן רב לא רציתי לקרוא אותו כי למה לי עצב וחורבן? מה רע לקרוא על נושאים קלים יותר, למשל איזה רוצח סדרתי מתועב? אבל זכרתי את שני הספרים של הסופר שקראתי והתפעלתי, התחלתי לקרוא ו...לא הצלחתי להפסיק.

נדמה לי שבכל הספר לא מופיעה המלה "אהבה". למרות זאת נושאו הוא אהבה עצומה ומחוייבות אין קץ של האב לבנו. הישרדות היא רק משנית לאהבה הזו, וזה שביב התקווה היחיד שמצאתי בספר, כשמקארתי, כמו בספריו האחרים, חותך באיזמל חד כל שביב של רגשנות או טיוח, ומשאיר את הבשר חשוף. אין תקווה, אין אור בקצה המנהרה, אבל אנשים מוכרחים לעשות מה שהם מוכרחים לעשות. והנה מה שחשבתי שהוא תמצית הספר: "...בנאדם שאין לו אף אחד יעשה בשכל אם יארגן לעצמו איזו רוח רפאים נסבלת. תפיח בה רוח חיים, תשדל אותה במילות אהבה ותגן עליה בגופך מכל רע..."

הספר הזה נגע בי באופן שספרים מעטים עושים. בסגנונו הידוע של מקארתי, במשפטים קצרים ומלים פשוטות הוא מצייר תמונות שאין לך ברירה אלא להיות חלק מהן. למעט התרגום שלפעמים מכניס מלים שאינן מתאימות לסגנון הפשוט והחד משמעי של מקארתי (מיסעה? פָּלִימְפְּסֶסְט? אתה משכיל, מר אמיר צוקרמן, אבל פיספסת פה בגדול...) כל השאר מעולה - אפילו הכריכה הקודרת. ולחשוב שאת כל זה הוא הכניס ב207 עמודים...

*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הדרך