ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי
ספר טוב

---

אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים. מעט בני האדם שאתרע מזלם ונותרו בחיים מוצאים את עצמם במציאות קשה בה הטבע ומה שנותר מן האנושות מתחרים זה בזה באכזריות שלהם.

בתופת הזו, יוצאים אב ובנו למסע השרדות חסר-תקווה ואנו מתלווים אליהם בדרכם. מקארתי מיטיב לעצב אוירה של מועקה גדולה, חורבן, ואבדן במימדים קוסמיים. על רקע שחור-משחור זה, הוא משרטט את הקשר העמוק שבין האב לבנו – את האהבה שאינה תלוייה בדבר ושאינה נכנעת לנוכח התנאים הבלתי-נסבלים.

הכתיבה מינימליסטית, אפיון הדמויות פלקטי – כמעט אבסטרקטי – ככל הנראה במכוון. הדמויות מדברות במשפטים קצרים. דבריהן, ולעתים גם מחשבותיהן, טעונים לפעמים בפאתוס 'נבואי'. המתרגם מוסיף לעתים תוגה על דכאון בנפקו לנו משפטים דוגמת: "ספיני עץ האורן נעלמו מן הקירות ונותרו רק פסיסי המיצוע". דחיל רבאק, מר צוקרמן, לא די לנו בשואה גרעינית שאתה מוסיף לנו גם ספינים ופסיסי מיצוע? אבל, מי יודע, אולי אין זו אשמת המתרגם והמשלב הלשוני הוא כזה גם במקור האנגלי.

לטעמי הסופרלטיבים שעל גב הספר מופרזים כתמיד ("גאונות ספרותית של ממש...", "ספרות מופת..."). יש לי קולגה שאני מעריך מאד שהספר הזה הותיר בו רושם עצום. אני התלהבתי פחות. לדעתי מדובר בהחלט בטקסט מעניין, אבל לא בפרוזה גדולה. האם "הדרך" יותיר בי חותם לאורך זמן? אני בספק. ההשפעה העיקרית עשויה להיות הקטנה משמעותית של מזון מקופסאות שימורים בתפריט שלי (אם תקראו תבינו).

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על הדרך