“הספר הזה נראה לי יותר מדי מוכר. גם הנושא (התמודדות עם מחלה קשה), גם הכתיבה (הרגשנית והמתאמצת להדמיע) וגם (ובעיקר) העטיפה. לא הייתי צריך לחכוך בדעתי הרבה יותר מדי זמן. תגידו לי בעצמכם, זה לא מזכיר את הספר הזה?
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=245106
דייזי היא בחורה צעירה בשלהי שנות העשרים. היא החלימה מסרטן השד, היא נשואה לסטודנט לווטרינריה (כבר קנה אותי) שנמצא על סף לימודי התואר שלו ונראה שהחיים מחייכים אליה. אבל אז מתברר שהחיים אכן מחייכים, אבל חיוך נבזי ואכזרי במיוחד. הסרטן חזר, וביתר שאת, המצב קשה והרופאים לא מותירים הרבה תקוות.
ומה היא עושה, הגברת דייזי? לא מתרכזת במלחמה במחלה, לא בטיפולים, לא במאבק, אפילו לא ברגעים אחרונים של הנאה ממנעמי החיים – בהנחה שהיא כבר איבדה תקווה. אז מה כן? מסתבר שהיא מוטרדת, תחזיקו חזק, רק מדבר אחד שממש מדיר שינה מעיניה ברגעים קשים אלה: איך יסתדר בלעדיה בעלה, החנון האולטימטיבי והגמלוני להחריד, שלא יודע אפילו לבשל בעצמו מרק, לכבס ואפילו לסלק את ערימת הגרביים המלוכלכים? אבוי. איזו צרה צרורה. אז מה עושים? דייזי האלטרואיסטית ללא תקנה מחליטה לקחת על עצמה את משימת חייה: למצוא לבעלה אהבה חדשה. נראה לכם הגיוני? לי זה נראה מטופש להחריד. אבל גם אם נעזוב לרגע את חוסר האמינות המשווע של העלילה, הספר חלש מאוד בעיניי. הוא מתאמץ מאוד לרגש ולהדמיע, הוא רגשני להחריד אך כלל לא רגיש (יחי ההבדל הקטן) ואפילו השם, "לפני שאלך", קיטשי מאוד בעיניי. והכתיבה, אוי הכתיבה, מזכירה מאוד את זו של מיודעתנו ג'וג'ו מויס. הסופרת בטח הביטה במויס ואמרה לעצמה: אני רוצה ללכת בדרכך! ואם אעשה כמוך מיליונים על הדרך ועוד יעשו סרט על פי הספר, זה בכלל יהיה נפלא – עזבו את הנהג של מיס דייזי וקבלו את מיס דייזי עצמה!
אז זה מה שקורה כשמנסים לחקות, והחיקוי לג'וג'ו מויס פשוט צורח כאן לשמיים: החיקוי נופל הרבה מהמקור, ואם – כמו במקרה שלנו – גם המקור הוא לא משהו (לדעתי), אז כבר מדובר בספר חלש במיוחד.
לפני שאלך, אני רוצה להמליץ לכם: אל תלכו בדרכי ואל תקראו את הספר הזה.”