“הספר הזה נראה לי יותר מדי מוכר. גם הנושא (התמודדות עם מחלה קשה), גם הכתיבה (הרגשנית והמתאמצת להדמיע) וגם (ובעיקר) העטיפה. לא הייתי צריך לחכוך בדעתי הרבה יותר מדי זמן. תגידו לי בעצמכם, זה לא מזכיר את הספר הזה?
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=245106

דייזי היא בחורה צעירה בשלהי שנות העשרים. היא החלימה מסרטן השד, היא נשואה לסטודנט לווטרינריה (כבר קנה אותי) שנמצא על סף לימודי התואר שלו ונראה שהחיים מחייכים אליה. אבל אז מתברר שהחיים אכן מחייכים, אבל חיוך נבזי ואכזרי במיוחד. הסרטן חזר, וביתר שאת, המצב קשה והרופאים לא מותירים הרבה תקוות.

ומה היא עושה, הגברת דייזי? לא מתרכזת במלחמה במחלה, לא בטיפולים, לא במאבק, אפילו לא ברגעים אחרונים של הנאה ממנעמי החיים – בהנחה שהיא כבר איבדה תקווה. אז מה כן? מסתבר שהיא מוטרדת, תחזיקו חזק, רק מדבר אחד שממש מדיר שינה מעיניה ברגעים קשים אלה: איך יסתדר בלעדיה בעלה, החנון האולטימטיבי והגמלוני להחריד, שלא יודע אפילו לבשל בעצמו מרק, לכבס ואפילו לסלק את ערימת הגרביים המלוכלכים? אבוי. איזו צרה צרורה. אז מה עושים? דייזי האלטרואיסטית ללא תקנה מחליטה לקחת על עצמה את משימת חייה: למצוא לבעלה אהבה חדשה. נראה לכם הגיוני? לי זה נראה מטופש להחריד. אבל גם אם נעזוב לרגע את חוסר האמינות המשווע של העלילה, הספר חלש מאוד בעיניי. הוא מתאמץ מאוד לרגש ולהדמיע, הוא רגשני להחריד אך כלל לא רגיש (יחי ההבדל הקטן) ואפילו השם, "לפני שאלך", קיטשי מאוד בעיניי. והכתיבה, אוי הכתיבה, מזכירה מאוד את זו של מיודעתנו ג'וג'ו מויס. הסופרת בטח הביטה במויס ואמרה לעצמה: אני רוצה ללכת בדרכך! ואם אעשה כמוך מיליונים על הדרך ועוד יעשו סרט על פי הספר, זה בכלל יהיה נפלא – עזבו את הנהג של מיס דייזי וקבלו את מיס דייזי עצמה!

אז זה מה שקורה כשמנסים לחקות, והחיקוי לג'וג'ו מויס פשוט צורח כאן לשמיים: החיקוי נופל הרבה מהמקור, ואם – כמו במקרה שלנו – גם המקור הוא לא משהו (לדעתי), אז כבר מדובר בספר חלש במיוחד.

לפני שאלך, אני רוצה להמליץ לכם: אל תלכו בדרכי ואל תקראו את הספר הזה.”

“"כשאני מחזיקה עכשיו את הספר אני מבינה פתאום שקריאת רומנים רומנטיים זה מסוג הדברים שתמיד חשבתי שיגיעו עם הזמן, כמו סריגה במסרגה אחת או סידורי פרחים, כששערי יאפיר ועורי יתקמט. אבל השיער שלי לא יאפיר והעור שלי לא יתקמט, ויכול להיות שאמות בלי לקרוא רומן רומנטי אחד. וזה - זה! - מעלה דמעות שמציפות את ריסי התחתונים עד שראייתי מטשטשת".

לקחתי את הספר הזה מספריית גינה, בדרך למנת הבוסטר של החיסון שלי, כשאני מכינה את עצמי לסוף שבוע עמוס תופעות לוואי, אבל יודעת שחנות ספרים לא באה בחשבון היות וחנות הספרים הקרובה מצויה בתוך קניון, ולקניון אני לא נכנסת כי תמהיל של ערבי חגים ומגיפה הוא כזה שמכתיב הימנעות מקניונים סגורים באשר הם. אבל ספריית רחוב זה טוב מספיק לפעמים. כשהגעתי הביתה הבת שלי ראתה אותו ואמרה מיד "נכון שזה ספר סרטן? איך ידעתי? כל ספרי הסרטן נראים ככה".

וכן, זה ספר סרטן. אמנם לא מגיפה, אבל אם אני חושבת על האנשים שהכרתי בחיי ושמתו, אז יש מספר שווה למתים מסרטן מצד אחד ולמתים מכל שאר הסיבות האפשריות מן הצד השני. כולל התאבדות ותאונות דרכים. שלא כמו התאבדות ותאונות דרכים, על סרטן יודעים בדרך כלל די זמן מראש, מה שמותיר זמן להערך למוות, וזה יכול להיות טוב או רע, תלוי בנקודת ההשקפה. בין הדברים הפחות טובים זה גל של ספרי סרטן שהם ברובם רומן רומנטי וקיטשי עם צל מוות מעליו שאמור להוסיף לרומנטיות או משהו. הספר הזה הוא פשוט חלק מהגל. דייזי היא בחורה מסודרת. יש לה רשימות לכל דבר, מה שמבטיח שבחיים לא היינו יכולות להיות חברות. היא מסדרת לכולם את העולם - לבעלה, לאמא שלה, לחברה הטובה שלה. היא משלימה תואר משלה, עוזרת לבעלה להשלים את התואר שלו, ובדרך גם מחלימה מסרטן. או שלא כל כך. מסתבר לה שיש כמה גרורות שחמקו מהבדיקות התקופתיות ועכשיו יש לה "המון-סרטן", להבדיל מסתם סרטן, כי הוא כבר סופני. מה שאומר שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות. דייזי עושה את הדבר ההגיוני לעשות בזמן הזה - היא עוזבת את הלימודים (כי אין טעם) ומתחילה לארגן את החיים לכולם, כולל לבעלה שהולך להתאלמן, וזה אומר מבחינתה לחפש לו אישה חלופית. כן, זה אמין כמו שזה נשמע, ועל זה הספר. ועל כך נאמר: מספריית גינה באת ואל ספריית גינה תשוב.”

“ספר חביב. נושא קצת עצוב, אבל הכתיבה נחמדה וקל לקרוא.”