ביקורת ספרותית על בנדיט מאת איתמר אורלב
ספר בסדר

---

אבא היה אומר לאמא בצחוק שלו הכל בחיים היה פשוט בוודאי היינו משתגעים.
לנו בני האדם יש טבע לסבך דברים כך שלא נשתגע. אמא אומרת שאבא היה אלוף בדברים האלו, היה מסוגל להתחיל ריב של אלף שנה בגלל נשיקה שביקשה ממנו. נשיקה קטנה על הלחי, מה הסיפור הגדול? היתה מתחננת בכעס ובקול רם, מניפה את ידיה באויר באותה מחוות התרגשות כאילו הוא בעצמו עומד בפניה כמבקש הזדמנות שניה.
אחר כך, שנים אחרי שהוא כבר עזב, גילתה שאת כל הנשיקות שלה, נתן המנוול למישהי אחרת.
אני תמיד רציתי שאבא ישב בכלא, שיהיה סוכן חשאי או משהו מיוחד כזה. ילדה שגדלה בלי אבא צריכה להאמין שיש בכך איזו תוחלת, שזה לא סתם בגלל מישהי אחרת שהלחי שלה נעימה יותר לנישוקים. אבל אבא שלי לא היה זה ולא זה, סתם אדיוט שמסבך כל דבר, אולי באמת כדי שלא להשתגע.
בספרו בנדיט מספר לנו איתמר אורלב על טאדק, בן לאם יהודיה ואב פולני. זהו סיפור מסע שמתחיל אצל טאדק בארץ בשנות השמונים ומסתיים אצל כל קורא בפינות השכחה המדממות של פולין לאחר מלחמת העולם השניה. טיול שורשים עבור בני כל המוצאים באשר זהות יהודית מרחפת מעליהם.
זהו ספר ביכורים שהומלץ לי עליו בחום רב והציפייה היתה אצלי גדולה מאוד.
אז אתחיל ברשותכן דווקא מהסוף.
לא התחברתי כמו שממש רציתי שיקרה לי.
הכתיבה אמנם משובחת והתיאורים נראים מדוייקים לעיניים שאינן מכירות את נופי פולין. הסיפור מלא תוכן ורקום היטב, לעיתים מרגש ולפעמים מצחיק. אפילו תיאורי האלימות והקללות הרבות עברו ליידי, אבל משהו בדרך...
אולי זאת אני עם האבא הדפוק שלי והמסע הפרטי שלי שלא מאפשר לי להתחבר אל סיפורו של סטפן אביו של טאדק, סיפור המתאר מסע בריוני, אלים, גס בניחוח וודקה זולה. תיאור יפיפה של מי שהיטיב להסוות באלכוהול את האמת השפויה של חיו. מסע של מי שאיננו בקשר עם בנו כבר עשרים שנים וכעת נרקב בזיכרונות זמן שהוא יושב בבית אבות בפולין ורק בנו הכמהה לתשובות ומעט הדרכה של אב לבן מעלה בו שוב מחשבות וזכרונות שיש בהם להשיב לו מעט מהאמת שאיבד. סיפור שנאה אהבה שאי אפשר לתפוס כיצד מתחברים לשלם אמיתי.
אבא שלי לא היה כזה. הוא לא היה בנדיט של ממש ואפילו לא בכאילו. הוא לא עשה מעשים של גיבורים והסתיר אותם באלימות ושיכרות מפוקפקת.
אולי טוב שכך ואולי לא.
אבל האמת היא שאבא שלי היה סתם אחד שמסבך בשקר כל דבר טוב. אבא שלי היה אחד כזה שלא רוצה להשתגע. אז הוא פחד ושיקר. ואני רק חושבת עכשיו אחרי הספר הזה שהריי אם זהו טבע האדם ואילו השגעון בכלל איננו כפוף לחוקים של אותו הטבע, אזי סטפן ואבא שלי, הפסידו שניהם ונותרו בשפיותם לספר על זה.
ובקיצור, הכתיבה של אורלב מיטיבה להעביר את הסיפור במלוא העצמה, הקריאה רציפה ולכאורה יש כאן ספר מצויין. אך הפעם לצערי, הפעם זה לא נגע בי והחיבור לא התרחש כפי שציפיתי.
ואף על פי כן ולמרות האמור מעלה, אשמח לקרוא את ספריו הבאים של אורלב.

» ביקורות נוספות של מזי
» ביקורות נוספות על בנדיט