“בשבוע שעבר נהגתי לעבודה, מאורע בלתי רגיל לכשעצמו.
היה פקוק ברמות, פקק אינסופי שנשפך לצומת רמות והלאה לאורך גולדה.
נהגתי בנתיב השמאלי ביותר שאינו פונה שמאלה כששמתי לב לתופעה עוד יותר בלתי רגילה: הנתיב שמשמאלי, זה שפונה שמאלה - היה פנוי. ריק. נטול מכוניות.
נהגים בפקק מימיני, נהגים בפקק מלפני, נהגים בפקק מאחורי, ומשמאלי - כלום.
איפה, תהיתי לעצמי, כל אותם נהגים ישראלים מהזן שעשרת הדברות שלו מתמצה בשתי דברות בדיוק:
א. לא תצא פראייר אף פעם ובשום מצב
ב. עקוף תעקוף
איפה הנהגים שדוהרים בנתיב הזה עד שניה לפני הפניה שמאלה, וברגע האחרון חותכים ימינה ונדחקים לראש התור תוך הקפדה על הימנעות מוחלטת מיצירת קשר עין?

אם הייתי חיה בעולם של "הקבוע היחידי" הייתי מסיקה מיד שכפר אירופאי כלשהו עבר התקף של התחלפות וכל תושביו התחלפו באחת אל תוך גופיהם של הנהגים הישראלים שעל הכביש סביבי. התקפים כאלה קורים מדי פעם, מאז הומצאו צמידי ההתחלפות המאפשרים לבני אדם להחליף גוף זה עם זה, אתם יודעים.
עכשיו כל האירופאים המסכנים וההמומים ממצמצים מול השמש שמסנוורת אפילו שחורף, ונוהגים בנימוס אירופאי מעודן.
בינתיים, הכפר האירופאי המרוחק שלהם הפך לזירה של מכוניות מתנגשות, כי הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר לא יפספס הזדמנות לנהוג ממש איך שבא לו על רכב לא שלו. הכיכרות המטופחות והגזומות למשעי הפכו למסלולים אלטרנטיביים, והרמזורים התפטרו במחאה. שיתמודדו האירופאים כשיצליחו להתחלף סוף סוף בחזרה.

אבל אני לא חיה בעולם של "הקבוע היחיד", ולכן נשארתי עם הסברים פשוטים וטריויאליים יותר: אולי הירושלמים הוציאו את כל האנרגיות שלהם בעצבים על העיריה והשביתה, ולא נשארו להם אנרגיות לריב על הכביש, או סביר יותר - חייזרים מכוכב מרוחק השתלטו על התודעות של כל הנהגים מסביבי, או...
אוקיי. אני לא יואב בלום.
אני בטוחה שהוא היה מצליח למצוא עוד שמונים הסברים יצירתיים ומרתקים הרבה יותר.
כי זה הדבר הכי בולט בספרים של יואב בלום: היצירתיות והדמיון העשיר שלו, שיוצרים טוויסטים על העולם המוכר שלנו ובונים עולם דומה-שונה מרתק.
מה שיפה הוא, שהבניה של העולם הזה, שבו אנשים יכולים להתחלף זה עם זה בעזרת צמיד התחלפות, לא באה על חשבון בניה של עלילה מותחת ורבת תעלומות. ובדיוק בשניה שבה נראה לנו שהגיבור עלה על התאוריה שמסבירה את הכל (טוב, כמעט הכל) - הכל מתהפך ומתברר לנו שהפתרון בכלל אחר לגמרי. ויצירתי הרבה יותר, אלא מה.

אלון כתב על הטון של הספר הזה, ואני מסכימה איתו.
זה ספר שכתוב בטון קליל מאוד, כמעט מחופף, ובמתכוון.
זה ספר שמשתדל לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, וכולל הערות שוליים משעשעות (הכי אהבתי את הערות השוליים שנתנו דגימות ספרותיות אופייניות מז'אנרים שונים כפי שהם נכתבים בעידן ההתחלפות: הרומן הרומנטי, הכתיבה הרבנית, ספרי הפעולה. האם היה אפשר ליצור פארודיה כזו על ז'אנר הספרים של יואב בלום?), פרק אחד שכתוב במבנה של תסריט, סלנגים, ופניות ישירות לקורא.

אין בספר הזה תובנות עמוקות הקשורות ליחסי גוף-נפש. הוא בהחלט מרבה לציין את העובדה שאפשרות ההתחלפות השפיעה על התפיסות הדתיות והפילוסופיות בנושא, הוא בהחלט רוצה שנחשוב על זה, אבל לא ממש הצלחתי לחלץ ממנו תובנות מעמיקות בנושא, וזה בסדר.
בסך הכל מדובר בספר כיפי, מותח, מלא דמיון והפתעות.
כיף, כבר אמרתי?”

“****





כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון, וזה, מה לעשות, וואחד עניין חמקמק. אם, למשל, סופר ישתמש במילה "מחורבן", אפילו פעם אחת, המילה היחידה הזאת מסוגלת לזהם את כל הטון של הספר באופן בלתי הפיך, כמו טיפה של רעלן עצבי בתוך בריכת שחיה. בלום השתמש בה, בהטיות שונות, שלוש פעמים תוך 15 עמודים. איי דר יו: תנסו למצוא "מחורבן" בכל הרפרטואר של עמוס עוז.

לפעמים הטון יותר חמקמק או מרומז מזה, אבל קשה, או בלתי אפשרי, להתחמק מזה לאורך זמן. המנגינה קיימת, גם אם היא לא בדיוק חד משמעית.

זה הספר הראשון של יואב בלום שאני קורא, אבל את הטון שלו יכולתי לזהות אצלי במחזור הדם תוך כמה מילים בודדות. כבר מהעובדה שהמספר שלו, בגוף ראשון, מדבר אל הקוראים, בלשון רבים. ועוד אומר להם, אלינו, "בחייכם". זה אחד המופעים האגרסיביים ביותר של טון שיכולים להיות.

הטון של "הקבוע היחידי" הוא: סחבקי, מחוייך, פעולה, קצת מדע בדיוני לא מוגזם (שזו שיטת הפעולה של יואב בלום, למיטב הבנתי - לקחת את העולם ולשנות בו משהו קרדינלי, בלתי אפשרי, ולדמיין מה קורה), עכשווי, אמיתי אבל לחלוטין לא אישי ולא ריאליסטי, מקומי - אבל לא אשכול נבו מקומי אלא יותר כללי, מתנחמד, מנסה למצוא חן, אבל מצד שני גם חכם, חמוד, שנון לפרקים, שוטף ומהיר, מתפתל, מתרחב ומתפצל ואז מתאחד ומתכווץ.

אהבתי את סיפור המסגרת הכללי וגם את השפה, המילים, ולפעמים גם התובנות, כשהן לא נדחקו לגרוני בכוח רב מדי. הרגשתי שיש לבלום נטייה כמעט כפייתית להצביע שוב ושוב על תופעות הלוואי האפשריות להחלטה המשנה-מציאות והעקרונית שלו, במקום להתרכז בסיפור עצמו, בכדי לתת לה משנה תוקף, וכן גם צורך "לאזן" את המופרכות האינהרנטית שלה בבליל פסאודו-מדעי ובטון מבודח. לכן הספר מתקבל כמעניין, לא משעמם, אינטיליגנטי, ידעני, אבל בד בבד גם קצת קצת דבילי, ובוודאי לא מרגיש כמו ספר "אמיתי", אלא כיצירה עממית יותר, נחותה יותר, חביבה, קלה כנוצה (אולי לא נוצה... תרנגול?) ולא מתיימרת. זה לא גרוסמן פה, אבל היי, גם לא אילן הייטנר. מילים יפות, מטאפורות במידה, כאילו הוא אומר: יאללהה, נו, תן לספר סיפור נחמד ולהמשיך הלאה בעבודה שלי כהייטקיסט. אני לא מנסה לשנות פה את העולם ולהסתכן באמירות כבדות משקל על המציאות. סתם. סבבה. בחייכם, נו. למה לא?

אין סיבה.

****”

“כל פעם שאני נתקלת בספר שמתאר אפוקליפסה קרבה אני מסמנת אותו בתור מפחיד, ורצה לחפש תשובה לשאלה איך זה בטוח לא יקרה. אז בספר הזה לא היה קשה למצוא את הניתוק מהמציאות, והמבורך שבכך. הספר כתוב בצורה טובה, הסיפור רציף ומעניין. ובסוף הקריאה אפשר לנשום לרווחה שהמציאות לא כזו. בנוסף, מעורר מחשבות מה הקשר בין הגוף לנפש והאם האדם הוא יותר גוף או יותר נפש, ובמה כדאי יותר להשקיע טיפוח ועבודה. קריאה נעימה!”

“הייתכן שביצעתי התחלפות, ללא ידיעתי, עם אדם שאוהב את ספריו של יואב בלום? בהחלט אפשרי. רק לפני כשבועיים או שלושה, קרה מקרה קודם, בו חשדתי גם כן שאולי ביצעתי התחלפות, הפעם עם אדם שלא מתחבר לספריו של מיכאיל בולגקוב, לאחר שניסיתי לקרוא את "הביצים הגורליות" ולא צלחתי אותו, לעומת ספרים אחרים שלו שאהבתי מאוד.

אם כי, ישנה עוד אופצייה, והיא שיואב בלום ביצע התחלפות עם סופר מנוסה יותר, ברור יותר ופחות מפוזר ומבולגן. בקיצור, עם סופר טוב יותר.

כך או כך, מדובר בספר מעניין מאוד.

כמה פעמים שמעתם מישהו אומר למישהו אחר, את המשפט הבא: "יואו, איך בא לי להתחלף איתך!"
אז זהו, שבספר הזה המשפט הזה מקבל משמעות נוספת, משודרגת יותר. הוא מתרחש במציאות קצת אחרת, בה אנשים יכולים להתחלף עם אנשים אחרים, בעזרת צמידים. הנפש שלך נשארת הנפש שלך, אלא שאתה לובש גוף אחר. האדם שאיתו התחלף, נמצא כעת בגוף שלך, אבל הנפש נשארת שלו.
נשמע מבלבל? דווקא לא כל כך. הרעיון נבנה לאט לאט, בהדרגה, ויואב בלום לא מרבה בדברים שעלולים ליצור סיבוך מיותר אצל הקורא. הספר מדי פעם גם מעורר אצל הקורא מחשבות, ועם זאת הוא מאוד קליל וישראלי. יש בו רעיונות מאוד מגניבים, וכמקובל בספרים מסוג זה - ספרים שמתרחשים במציאות אחרת בעולם מוכר - יש אינסוף סיטואציות שאפשר לדוש בהן.

כשהגעתי לעמודים האחרונים של הספר, קרה משהו שלא היה בשליטתי, והתחלפתי חזרה לעצמי שלא מתחבר ליואב בלום.
הסוף מוזר, לא ברור, דרמטי מדי, ובכללי די חלש. אבל הי, לפחות הגעתי לסוף.

***

נ.ב - זה לא אני שכותב את הביקורת הזו. ביצעתי התחלפות עם מישהו אחר, פעיל מאוד באתר.

נ.ב.ב - נעים לחזור. גם אם זה לא באמת אני.”