“'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'. 'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה. אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע: "מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך. ציפור פצועה, חזרי אלי ושובי לביתך. האזיני לקולות, הרעם על גגות בתים, מקול סופה, שמרי נפשך. שובי לביתך. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. שם צמח לענה, שם נפש מרעידה מקור. חלון אפל ותריס מוגף. שובי לביתך. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. שאי עין למרום, כבר סדק שחר מאפיר. נעורה כבר ציפור אחת. שובי לביתך." לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג. סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו. סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.”

“אני ממש מתרגש מהסיום העוצמתי ברמות שהרבה זמן לא חוויתי. מדובר על רומן הומוסקסואלי, ברובו קיטשי ולא מתוחכם, אבל משהו כל כך לא רגיל וללא פשרות עשו לי את זה. לגבי איך הגעתי לקרוא את הספר המקסים הזה - התחלתי לאחרונה לגעת בפחד ישן שיש לי, הפחד מהפנטזיות המיניות ההומואיות שלי, זה ממש מבלבל ולא נוח. אז אחת הדרכים שלי לעזרה עצמית היא לקרוא על זה. אז חיפשתי ספרים רומנטים בכלל וחד מיניים בפרט, ומצאתי הרבה המלצות, בינהם התבלט והתנוצץ הספר הזה. אז אזרתי אומץ וקניתי ישירות מהמחברת (שלשימחתי חתמה על הספר לפני ששלחה בדואר). אז, היה לי קצת קשה לעכל אהבה וסקס בצורה הכי פשוטה וכנה בין גברים. זה שחרר אותי מהפחד, כן זה הצליח. אני לא אומר שעכשיו הכל ברור, אבל למדתי המון על אהבה וקבלת האחר.”

“ספר עוטר שבחים הוא לא בהכרח ספר שקולע לטעמו של כל אדם. גם מרכבות באיילון עשוי שלא לזכות בקריאות רבות של התפעלות. אז מדוע בכל זאת זכה הספר לתהילה ולא רק אצלנו, קוראי העברית, אלא בעולם דוברי האנגלית? קודם כל השפה, הסגנון והיכולת לספק לקורא מגוון של גירויים. ידוע לי שהתרגום לאנגלית שלו נעשה ביד אומן ואפשר לומר שהוא למעשה עובד לאנגלית - ולא תורגם (ויש הבדל בין השניים!!!). לפיכך אני טוענת שגדולתו של הספר הוא ביכולת לגרות את סקרנותם של הקוראים והקוראות ולעורר בהם רגשות של חמלה כלפי הגיבורים הראשיים, הלא הם דן גרין ותום פרידמן. עד כדי כך נסחפתי ברגשותיי שהתחלתי לטפח תחושות של קנאה בשניים שמצאו את הטוב האידיאלי והחיים המושלמים. צריך לומר מיד שמחברת הספר, לימור מויאל, כתבה מתוך ידיעה שיורמו גבות לנוכח הכיוון אליו הובילה את הגיבורים שלה. אלא שהסביבה החברתית של השניים כל כך מפרגנת ומבינה עד שאיננו חושדים במויאל שהיא נגועה ברצון להחניף לקהילה הגאה או לרצות מי מקהילה זאת. יש בכתיבה שלה מידה גבוהה של כנות - היא גם עם עצמה ועם המציאות. מצאתם את הטוב עבורכם? רוצו עם זה. כולנו בני אדם שמחפשים איך לשפר את איכות חיינו במובן הרגשי והחברתי. יש לציין שהממד הכלכלי כאן לא משחק תפקיד בזכות עצמו (!) הוא אמנם נמצא אי שם ברקע אבל לא כגורם המכוון את העלילה. כך שמויאל מניפה את דגל הרגש והיחסים הבין אישיים. ככל שהינכם פתוחים יותר ומחפשים את הגאולה, כך תיהנו יותר ותקרינו זאת בסביבה החברתית שלכם. העולם ייראה טוב יותר כשנוכל להקרין שביעות רצון רגשית ואנושית. זהו הערך המוסף של הספר. הבחירה בידינו לנהל את חיי הרגש שלנו באופן הראוי לנו ומבלי להזיק לסביבתנו. אדרבא, ככל שניטיב להבין את עצמנו ואת הדרוש לנו למען רווחתנו הרגשית והאנושית כן ייטב לסביבה. ספר מומלץ בחום.”

“התחלתי את הספר בטיסה מתל אביב לניו יורק, סיימתי אותו בטיסה בין ניו יורק ללאס ווגאס. בטיסה השנייה הספר גרם לי לבכות ממש לבכות, עם טישו וניגובי דמעות. למזלי ישבתי ליד החלון ויושבי השורה שלי חלק ישנו והשאר לא שמו לב. דן גרוש טרי, חתיך הורס, בעל חברה מצליחה, עם בית מפואר וחשבון בנק שמן מרגיש בודד. מחליט לאמץ חייל בודד, כדי לא להרגיש לבד - תום. תום הומו, עולה חדש מטקסס ומשרת ביחידה קרבית עובר לגור אצל דן. ההתאהבות בינהם מגיעה מהר אבל דן מדחיק את ההרגשה. הוא חווה קינאה קשה שתום יוצא עם מישהו ושישן אצלו. הוא חווה געגועים קשים שתום בצבא. ספר סוחף ומרגש נורא, ממש מרגיש סיפור אמיתי מהחיים. הספר נתן לי להסתכל בצורה אחרת על התאהבות בין שני גברים. מ ו מ ל ץ ! ! !”

“'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'. 'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה. אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע: "מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך. ציפור פצועה, חזרי אלי ושובי לביתך. האזיני לקולות, הרעם על גגות בתים, מקול סופה, שמרי נפשך. שובי לביתך. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. שם צמח לענה, שם נפש מרעידה מקור. חלון אפל ותריס מוגף. שובי לביתך. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. שאי עין למרום, כבר סדק שחר מאפיר. נעורה כבר ציפור אחת. שובי לביתך." לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה. סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן, תני לנפשך לשמוע זמר קטן. צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג. סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו. סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.”

“אני ממש מתרגש מהסיום העוצמתי ברמות שהרבה זמן לא חוויתי. מדובר על רומן הומוסקסואלי, ברובו קיטשי ולא מתוחכם, אבל משהו כל כך לא רגיל וללא פשרות עשו לי את זה. לגבי איך הגעתי לקרוא את הספר המקסים הזה - התחלתי לאחרונה לגעת בפחד ישן שיש לי, הפחד מהפנטזיות המיניות ההומואיות שלי, זה ממש מבלבל ולא נוח. אז אחת הדרכים שלי לעזרה עצמית היא לקרוא על זה. אז חיפשתי ספרים רומנטים בכלל וחד מיניים בפרט, ומצאתי הרבה המלצות, בינהם התבלט והתנוצץ הספר הזה. אז אזרתי אומץ וקניתי ישירות מהמחברת (שלשימחתי חתמה על הספר לפני ששלחה בדואר). אז, היה לי קצת קשה לעכל אהבה וסקס בצורה הכי פשוטה וכנה בין גברים. זה שחרר אותי מהפחד, כן זה הצליח. אני לא אומר שעכשיו הכל ברור, אבל למדתי המון על אהבה וקבלת האחר.”

“ספר עוטר שבחים הוא לא בהכרח ספר שקולע לטעמו של כל אדם. גם מרכבות באיילון עשוי שלא לזכות בקריאות רבות של התפעלות. אז מדוע בכל זאת זכה הספר לתהילה ולא רק אצלנו, קוראי העברית, אלא בעולם דוברי האנגלית? קודם כל השפה, הסגנון והיכולת לספק לקורא מגוון של גירויים. ידוע לי שהתרגום לאנגלית שלו נעשה ביד אומן ואפשר לומר שהוא למעשה עובד לאנגלית - ולא תורגם (ויש הבדל בין השניים!!!). לפיכך אני טוענת שגדולתו של הספר הוא ביכולת לגרות את סקרנותם של הקוראים והקוראות ולעורר בהם רגשות של חמלה כלפי הגיבורים הראשיים, הלא הם דן גרין ותום פרידמן. עד כדי כך נסחפתי ברגשותיי שהתחלתי לטפח תחושות של קנאה בשניים שמצאו את הטוב האידיאלי והחיים המושלמים. צריך לומר מיד שמחברת הספר, לימור מויאל, כתבה מתוך ידיעה שיורמו גבות לנוכח הכיוון אליו הובילה את הגיבורים שלה. אלא שהסביבה החברתית של השניים כל כך מפרגנת ומבינה עד שאיננו חושדים במויאל שהיא נגועה ברצון להחניף לקהילה הגאה או לרצות מי מקהילה זאת. יש בכתיבה שלה מידה גבוהה של כנות - היא גם עם עצמה ועם המציאות. מצאתם את הטוב עבורכם? רוצו עם זה. כולנו בני אדם שמחפשים איך לשפר את איכות חיינו במובן הרגשי והחברתי. יש לציין שהממד הכלכלי כאן לא משחק תפקיד בזכות עצמו (!) הוא אמנם נמצא אי שם ברקע אבל לא כגורם המכוון את העלילה. כך שמויאל מניפה את דגל הרגש והיחסים הבין אישיים. ככל שהינכם פתוחים יותר ומחפשים את הגאולה, כך תיהנו יותר ותקרינו זאת בסביבה החברתית שלכם. העולם ייראה טוב יותר כשנוכל להקרין שביעות רצון רגשית ואנושית. זהו הערך המוסף של הספר. הבחירה בידינו לנהל את חיי הרגש שלנו באופן הראוי לנו ומבלי להזיק לסביבתנו. אדרבא, ככל שניטיב להבין את עצמנו ואת הדרוש לנו למען רווחתנו הרגשית והאנושית כן ייטב לסביבה. ספר מומלץ בחום.”

“התחלתי את הספר בטיסה מתל אביב לניו יורק, סיימתי אותו בטיסה בין ניו יורק ללאס ווגאס. בטיסה השנייה הספר גרם לי לבכות ממש לבכות, עם טישו וניגובי דמעות. למזלי ישבתי ליד החלון ויושבי השורה שלי חלק ישנו והשאר לא שמו לב. דן גרוש טרי, חתיך הורס, בעל חברה מצליחה, עם בית מפואר וחשבון בנק שמן מרגיש בודד. מחליט לאמץ חייל בודד, כדי לא להרגיש לבד - תום. תום הומו, עולה חדש מטקסס ומשרת ביחידה קרבית עובר לגור אצל דן. ההתאהבות בינהם מגיעה מהר אבל דן מדחיק את ההרגשה. הוא חווה קינאה קשה שתום יוצא עם מישהו ושישן אצלו. הוא חווה געגועים קשים שתום בצבא. ספר סוחף ומרגש נורא, ממש מרגיש סיפור אמיתי מהחיים. הספר נתן לי להסתכל בצורה אחרת על התאהבות בין שני גברים. מ ו מ ל ץ ! ! !”