ביקורת ספרותית על מרכבות באיילון מאת לימור מויאל
ספר מעולה

---

'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'.
'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה.
אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע:
"מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך."
לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג.
סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו.
סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.

» ביקורות נוספות של מזי
» ביקורות נוספות על מרכבות באיילון