ילדה שאין לה חברים זקוקה לדמיון. נערה זקוקה לכרית עבה שתספוג את הדמעות ואישה לגוף משגע ומיטה קשה.

אנחנו צוברות זיכרונות ומתפתחות. מנתחות את הסביבה ומתעדות אותה. מקנאות בחיים של אחרות ומתפללות לזיכרונות שלהן שיחליפו את שלנו. אנו מתבגרות להבין שהעולם הוא מקום רע והטוב הוא רק חלק ממנו. השלמה. מתנחמות ממה שיש. שהזיכרונות שלי הם רק שלי. שזו אני, מזל הקטנה מדירה שש ברחוב גיהנום פינת יהיה טוב.

לקח לי שנים להבין את זה. כילדה הייתי רודפת אחרי ילדות אחרות, מתחננת אליהן למשחק אחד קטן. אתן יודעות... צבע עור שחום ושם שאין בו הרבה מזל לא עשו חיים קלים לילדה בשנות השמונים. כשהתבגרתי בכיתי על זה. ניסיתי להיאחז באותם חברים דמיוניים שהיו לי, קראתי ספרים. שוב בכיתי.
בסוף הבנתי. אבל רק כאישה.

את החלק האחרון מהטו-דו ליסט של "המדריך לבודדה" לא זכיתי לקבל. אין לי גוף משגע ולא מיטה קשה. אבל יש לי זיכרונות שהם רק שלי ולא של אף אחת אחרת. זה מה שעושה אותי למזל. מזל.

ואז קראתי אותך אופיר טושה גופלה. קראתי ואהבתי מאוד. קראתי גם ביקורות על הספר שלך. איך כתבו אנשים על העולם שהמצאת? דמיוני, הזוי, משוגע?
תלוי את מי שואלים.
הקונספט גאוני, לא פחות.
המחשבה שיום אחד תמצאי נעליים לצד הדלת שלך ואם תנעלי אותן הן ישנו את חייך בהחלפה בינך לבין מישהו אחר. פשוט מהמם. אולי נוראי. אולי לא. תלוי במזל.
גם המקרה הפרטי של הגיבור והעיסוק שלו בהבנת האירוע ומציאת פתרון לנושא מוכרים לי. התחברתי מאוד.
הספר כתוב באופן כזה שאת פשוט נשאבת לעולם שלו. הכתיבה נעימה כל כך לקריאה שקל להתמסר לה מבלי להניח את הספר מהיד. מצד שני הנה המלצה, הניחי אותו. קיראי פרק אחר פרק, לאט לאט. תני לתובנות לשקוע. את תגלי שמאחורי המסתורין יש גם עיסוק בחיים עצמם. הרבה בזיכרון ובמוות, בבחירות שעשית או לא עשית. מוזר, אני הרגשתי שהספר הזה הוא גם עלי.

ועכשיו בסוף בסוף של כתיבת הסקירה שלי, אני חושבת שאם היתי צריכה לקטלג את הספר הזה, הייתי מניחה אותו במדף ספרי התובנה ולא כמו שחשבתי שהוא בתחילה. רק מתח.

בקיצור ובלי להרוס לכן את החוויה, רק אוסיף שמבחינתי הספר הזה מקבל ניקוד כמעט מושלם. הוא מומלץ לכולן ובמיוחד למי שפעם היתה ילדה, נערה או אישה ויש לה מכך זיכרון.

***נכתב בלשון נקבה אבל בהחלט מתאים גם לגברים

אבא היה אומר לאמא בצחוק שלו הכל בחיים היה פשוט בוודאי היינו משתגעים.
לנו בני האדם יש טבע לסבך דברים כך שלא נשתגע. אמא אומרת שאבא היה אלוף בדברים האלו, היה מסוגל להתחיל ריב של אלף שנה בגלל נשיקה שביקשה ממנו. נשיקה קטנה על הלחי, מה הסיפור הגדול? היתה מתחננת בכעס ובקול רם, מניפה את ידיה באויר באותה מחוות התרגשות כאילו הוא בעצמו עומד בפניה כמבקש הזדמנות שניה.
אחר כך, שנים אחרי שהוא כבר עזב, גילתה שאת כל הנשיקות שלה, נתן המנוול למישהי אחרת.
אני תמיד רציתי שאבא ישב בכלא, שיהיה סוכן חשאי או משהו מיוחד כזה. ילדה שגדלה בלי אבא צריכה להאמין שיש בכך איזו תוחלת, שזה לא סתם בגלל מישהי אחרת שהלחי שלה נעימה יותר לנישוקים. אבל אבא שלי לא היה זה ולא זה, סתם אדיוט שמסבך כל דבר, אולי באמת כדי שלא להשתגע.
בספרו בנדיט מספר לנו איתמר אורלב על טאדק, בן לאם יהודיה ואב פולני. זהו סיפור מסע שמתחיל אצל טאדק בארץ בשנות השמונים ומסתיים אצל כל קורא בפינות השכחה המדממות של פולין לאחר מלחמת העולם השניה. טיול שורשים עבור בני כל המוצאים באשר זהות יהודית מרחפת מעליהם.
זהו ספר ביכורים שהומלץ לי עליו בחום רב והציפייה היתה אצלי גדולה מאוד.
אז אתחיל ברשותכן דווקא מהסוף.
לא התחברתי כמו שממש רציתי שיקרה לי.
הכתיבה אמנם משובחת והתיאורים נראים מדוייקים לעיניים שאינן מכירות את נופי פולין. הסיפור מלא תוכן ורקום היטב, לעיתים מרגש ולפעמים מצחיק. אפילו תיאורי האלימות והקללות הרבות עברו ליידי, אבל משהו בדרך...
אולי זאת אני עם האבא הדפוק שלי והמסע הפרטי שלי שלא מאפשר לי להתחבר אל סיפורו של סטפן אביו של טאדק, סיפור המתאר מסע בריוני, אלים, גס בניחוח וודקה זולה. תיאור יפיפה של מי שהיטיב להסוות באלכוהול את האמת השפויה של חיו. מסע של מי שאיננו בקשר עם בנו כבר עשרים שנים וכעת נרקב בזיכרונות זמן שהוא יושב בבית אבות בפולין ורק בנו הכמהה לתשובות ומעט הדרכה של אב לבן מעלה בו שוב מחשבות וזכרונות שיש בהם להשיב לו מעט מהאמת שאיבד. סיפור שנאה אהבה שאי אפשר לתפוס כיצד מתחברים לשלם אמיתי.
אבא שלי לא היה כזה. הוא לא היה בנדיט של ממש ואפילו לא בכאילו. הוא לא עשה מעשים של גיבורים והסתיר אותם באלימות ושיכרות מפוקפקת.
אולי טוב שכך ואולי לא.
אבל האמת היא שאבא שלי היה סתם אחד שמסבך בשקר כל דבר טוב. אבא שלי היה אחד כזה שלא רוצה להשתגע. אז הוא פחד ושיקר. ואני רק חושבת עכשיו אחרי הספר הזה שהריי אם זהו טבע האדם ואילו השגעון בכלל איננו כפוף לחוקים של אותו הטבע, אזי סטפן ואבא שלי, הפסידו שניהם ונותרו בשפיותם לספר על זה.
ובקיצור, הכתיבה של אורלב מיטיבה להעביר את הסיפור במלוא העצמה, הקריאה רציפה ולכאורה יש כאן ספר מצויין. אך הפעם לצערי, הפעם זה לא נגע בי והחיבור לא התרחש כפי שציפיתי.
ואף על פי כן ולמרות האמור מעלה, אשמח לקרוא את ספריו הבאים של אורלב.

'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'.
'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה.
אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע:
"מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך."
לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג.
סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו.
סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.

אני יושבת כבר כמה שעות כדי לכתוב את הסקירה הזאת. זו פעם שלישית שאני מוחקת וכותבת מחדש. האמת היא שכל מי שמכירה אותי יודעת שדברים להגיד זה לא הצד החלש שלי, בעולם שלי תמיד היו מספיק לכל רגע, אפילו לפעם ההיא בכיתה אלף כשאיבדתי את הקול וסבתא ניחמה והסבירה בצחוק שלפחות לא איבדתי את הכל.
אבל הפעם הם כמעט כולם נעלמו. באמת. ואני מתאמצת למצוא, בחיי, כבר שבוע. הספר הזה מנקר לי על קליפת המוח ולא מרפה, מבקש ממני למצוא מילים עבורו, שילטפו או ינזפו בו. ואני, מה לעשות?
איבדתי אותן מול ספר דק וקטן כל כך.
כן הספר רעה מכיל לא יותר מ160 עמודים. הוא נקרא מהר ואחר כך את חושבת על זה וקוראת שוב עד שכל הסודות והמוקשים שיש בו מתגלים והדברים מסתדרים לך בראש. אז את מסתכלת בראי בבוקר או בלילה שאחרי ופתאום את מבינה שכלום בעצם לא הסתדר, אז את קוראת שוב.
בקריאה ראשונה את מגלה שיש בו דילוגים בין זמן לזמן והוא כתוב באופן ממש שונה. בקריאה נוספת את מבינה שהוא באמת אחר מכל מה שקראת עד כה, כך שאפילו אחרי שבוע שנתתי לעצמי למחשבה נותרתי ריקה ממילים וחסרת יכולת לנער אותו ממני.
ובכל זאת אני רוצה להוציא שמץ של סקירה, אז בלי לפגוע בתוכן הסיפור אנסה.
קבלו את זה - ג'ון אוהב לנצל נערות צעירות ולקיים איתן יחסי מין. באנגליה זה כנראה תופס כי הבחור מסתובב חופשי במשך כל הסיפור. את אלסה בת ה14 הוא פוגש בזמן התרחשותה של רעידת אדמה איומה. הוא מחלץ אותה מהריסות בית חולים לחולי נפש והופך לגיבור בעיני עצמו ובעיניה. במהלך החילוץ הוא פוגש גם זוג זקנים מעניינים שמתערה בחיו ובעיקר בחיי הנערה המחולצת. זמן מה לאחר מכן אביה של הנערה מופיע. וואלה, הבחור שרד את הרעידה הגדולה והוא מחפש אחריה.
סוף טוב הכל טוב?
איך סבתא היתה אומרת?
איבכי עלקי בקי.
בחלומות שלך כפרה.
מכאן הספר הופך למופע אימה עבור רכיכות שכמותי. בכל שורה, בכל דף יש גילוי חדש, התרחשות שהופכת את כל הסיפור וטורפת את הקלפים ואת הבטן. לא תשימי לב, לא תתרכזי - אבוד לך. אלסה המסכנה וג'ון האכזר או אלסה האכזרית וג'ון המסכן. האבא מפלצת או שהאבא קורבן. והכלבים בסיפור והמוות והרומנטיקה והאכזריות והחמלה וה....
אלוהים איך יוצאים מזה בלי להשתגע?
שאלה מצויינת אם זו בכלל שאלה...
עד המשפט האחרון בספר אתן רק תנחשו. עזבו. אתן לא תצליחו, פשוט תתמסרו לספר הזה, תנו לו לקחת אתכן לשעתיים וחצי בעולם אחר עם הכתיבה יוצאת הדופן של אולוקיטה.
ועוד מילה אחת לפני סיום, אם אין לך סבלנות להפעיל את הראש אל תתחילי לקרוא. לא זה לא ארוטי ולא רומן, גם לא מותחן. זה לא יכול לעבוד ברקע. זה משהו אחר. לא יודעת מה בדיוק, כשאמצא לספר הזה סיווג אשתף אתכן.
בקיצור, מומלץ לנשים כמוני שמחפשות רגע אחד בחיים שהמילים פשוט יעלמו להן ככה פתאום.

לכל אחד יש את התבשיל שלו. רובנו טוענים שהמאכל הזה שאנחנו מכירים כל כך טוב, מנת הדגל שלנו, עילית הקוויזין העולמית, היא ורק היא - הדבר האמיתי.
לי אף פעם לא הייתה מנה מועדפת, בטח לא מנה שאני הכנתי. בכניסה אל החיים שלי מעולם לא היה תלוי שלט "המסעדה של מזל", מקסימום מזנון וגם זה נכתב בגיר שנמחק כל עונת גשמים. מה לעשות, החיים שלי לכל אורכם היו בנויים מקמצוץ של אהבה שקיבלתי מאמא והרבה חריף שהאכילה אותי המציאות.
ועכשיו לכי תשכנעי אנשים לאכול במזנון הדרכים שלך...
אבל אני התגברתי. פיתחתי לעצמי מנות שמורכבות ממציאות שאינה שלי. רקחתי לי חיים חלופיים שהשאלתי מכל הספרים שקראתי. קמצוץ רומנטיקה ומעט שירה, תעתועים ודמיון בצרוף קורט היסטוריה ומעט היסטריה. את כל אלו תמיד תיבלתי בחרדה, כי היא לצערי היתה הטעם הדומיננטי ביותר בחיי.
בגיל תשע עשרה קרה לי משהו עם מישהו. התבשיל הזה שחשבתי לטעים כל כך התקלקל מטאפורית עד כדי קלקול קיבה ואשפוז ממושך. לצערי זה לא היה עוד פרק בספר, זו היתה מציאות מוחלטת. מאז הפסקתי עם ספרי המתח ורק לאחרונה שבתי אליהם.
את הספר לבד בתאטרון המוות של טרי הייז קראתי לא מזמן. הספר מתאר את קורותיו של המרגל המושלם. "הצליין". הוא כמובן משתייך לארגון סודי ביותר שידו בכל ואף אחד איננו מכיר דבר קיומו. סיפור העלילה מתחיל ברצח שפענוחו מביא את הצליין למסע רדיפה אחר אוייב שווה לו, טרוריסט מוסלמי בעל עניין כנגד הנוצרים. אט אט הסיפור מתרחב לאתרים נוספים שיש בהם עניין של טרור וחשיפה עד לגילוי המושלם. כל אלו בצרוף כתיבה נהדרת ועלילה דינאמית וסוחפת יוצרים קו בעל עניין משותף אותו ימצאו ויפענחו המרגל והקוראים שלו בדרך.
לצערי, על אף שהספר כתוב היטב דומה שהוא לא מוכן עד הסוף ויש בו מעט לקויות, בעיקר בסגירות של העובדות כפי שנכתבו בסיפור או בשלמות (מושלמים מידי) של הגיבורים בסיפור.
אבל... כל אלו אין בהם כדי לפגוע בספר ובסופו של דבר - הוא מצויין.
הוא יותר מותחן לייט בכתיבה מעניינת שבסופו של דבר הזכיר לי שמזמן רציתי להוסיף לתבשיל שלי גם מתח מרגש.
בקיצור, הספר הזה מתאים לנשים כמוני שמקוות לקרוא ספר מתח ושמחות שהן קיבלו סוג של חסמב"ה בסוף.

חיי רצופים באכזבות, חלקן הגדול מהורי, חלקן מעצמי בגין דברים שעשיתי. אך האכזבות הגדולות ביותר שלי היו מחיי האהבה שעד לפני שנה בערך לא השכלתי לשמר. תמיד יחסתי לבני זוגי משמעות חד פעמית, כאילו הם היו ניסיון עלוב שאין בו מראש סיכוי להצלחה. את האכזבות האלו ייחסתי כמובן לצד השני, זה מעולם לא התאים לעמוד בסטנדרטים של אחת כמוני. לשווא הייתי בוחרת את הנכשלים ביותר מבין מחזרי, מבקשת, כמעט מתחננת שהקשר לא יצלח. ברגעים מסויימים בהם היתה נופלת עלי תחושה סנטימנטאלית הייתי נזכרת שגם בי יש מעט אשמה, אז הייתי מתנחמת בגביע גלידה קר, במחזר חדש שהיה עומד בפתח או בספר טוב שהיה משכיח ממני כל כאב.
את בעלי שיזכה לחיים ארוכים אני חייבת לטעות שעשיתי, בחירה לא מוקפדת. תחילה ניסיתי שהקשר יכשל כפי שהיה טוב לי עד כה, אך הוא לא הניח לכך להתרחש. חזק מידי, טוב מידי, אחד שיודע מהי אהבה אמיתית. לשכשנכנע לבסוף לשגעונותי ויצא מן הדלת מבלי שוב נחה דעתי לרגע. אחר כך ניסיתי לחזור אל המוכר, אל הגלידה והספרים, אל מאהב חדש, לשווא, משהו אכל בתוכי ובער. יתכן שהתבגרתי. כמיהה, געגוע עז, רצון לוותר על חיי כדי שישוב אלי. למזלי הטוב שבבעלי לא נגמר עת יציאתו מביתי והוא שב אלי ימים אחר כך. כנראה שגם לגברים יש כמיהה שכזאת לאהבה, לביחד, על כך אני חושבת לא מעט ושמחה היום בחלקי.
בספר בית הקפה של נורה אפרון מיטיבה הסופרת ורד שנבל לתאר במילותיה את תחושות הבדידות והביחד של שלושה ישראלים אשר עוזבים את ישראל לטובת חיים בניו יורק. בספר שבאמת כתוב באופן מרגש וחודר מתוארים חייהם של השלושה בישראל ובעיקר את שברון הלב שבסופו של דבר מוביל לעזיבתם את הארץ. השלושה, לכל אחד סיפור אחר ,נפגשים בארץ זרה ובעקבות פגישתם מתרחשים בהם תהליכים ממיסים אשר מובילים להתקרבות יוצאת דופן, כזאת שכולנו מייחלים לה. לא מפגש חברים אלא הדבר האמיתי.
את בית הקפה של נורה אפרון קראתי לפני מספר ימים בלבד, דומה שאם היה פוגש אותי הספר בזמן אחר בחיי התייחסותי אליו היתה שונה, יתכן אף שלא היתי מבקרת אותו באהבה כל כך גדולה. יחד עם זאת, אינני מצטערת ואף להפך על כך שמילותיה של שנבל כמו גם העיתוי בו נפגשתי עימן התקיימו רק כעת.
בקיצור, ספר נפלא לנשים כמוני שכבר מצאו את מה שחסר להן אך לא ידעו כיצד להגדיר אותו עד כה.

הדברים שאני חולמת עליהם מילדות היו די פשוטים, תמציתם באהבה. לא יותר מחתונה לבנה, הרבה ילדים וגבר טוב להזדקן לצידו. הפרטים לא חשובים. הם נצברים בדרך, על הדרך, עם הזמן. עובדות שהחיים קובעים לך. העיקר הוא הכיוון.
מתחילת חיי כפי שאני זוכרת אותם מחט המצפן של החיים שלי השתגעה. היה לי כיוון אליו ביקשתי ללכת ותהום בצד השני אליה פסעתי ברגליים בטוחות. מגיל צעיר אהבתי את השונה, את מה שכל האמהות היו מזהירות את בנותיהן ממנו. גם אמא שלי עשתה כך, אך להבדיל מהשאר היא התייאשה מהר. גם לה במובנים מסויימים אבדה הדרך אי אז. בור גדול שפער הגורל במיוחד עבורה עמד כל הזמן גם בדרכי.
במונחים של עולם בן זמננו הייתי ההיא מהבית ההוא, זו שאין לה כל דרך, לא ארץ ולא דרכו של עולם. זו שאף אמא לא תסכים לבן שלה להיות איתה, זו שכל הבנים יהיו איתה מהסיבות הכי נכונות בעולם. פעם אחת, כי כך זה נכון. נערה, אישה בלי עתיד, זו שבסופה תבלע אותי האדמה בצדה השני של הדרך שביקשתי לעצמי מילדות.
במובן הזה קינאתי כמעט לכל נערה אחרת בבית הספר ולכל אישה שפגשתי בחיי. להן תמיד היתה דרך והפרטים שנאספו בה הובילו אותן בכיוון הנכון. ממש כמו במקרה של לאנדון והסיפור הבלתי נשכח שלו ושל ג'יימי.
סיפור אהבה בלתי נשכח הוא ספרו של ניקולאס ספרקס. הספר מתאר את קורותיו של לאנדון קארטר, נער מתבגר בקרוליינה במחצית המאה הקודמת. בחיו של לאנדון כמו בחייהם של כל הנערים באותה עיירה, היו הנערות משתלבות לאהבות קטנות לכדי יצירת פרטים בדרך אל החיים שהם כולם תכננו לעצמם. כולן חוץ מג'יימי סאליבן.
לג'יימי היו החיים שלה. האמונה של בת הכומר היתה חזקה מכל דבר אחר, מבחינתה הפרטים היו ברורים והדרך מעט פחות חשובה. כך הפכה ג'יימי לנערה הזאת שבדרכה לא פגשה אף נער והם שכחו מקיומה. הפרטים היו שם אך הדרך איננה שלה, זו משמיים. עד אותו היום בו הצטלבה דרכו של לאנדון באוסף פרטיה שלה ודרך חדשה עצובה - מתוקה נסללה בחייהם של השניים.
סיפור אהבה בלתי נשכח הוא ספר הלוכד רצף זמן בחייהם של שניים בעיירה קטנה בתקופה אחרת, מי שיש לו דרך והיא אבדה לו מזמן והיא שהפרטים בידה ואין לה הדרך. במהות ובסגנון הכתיבה סולל ספרקס שביל מרגש לצעידה עבור גיבוריו ועבור הקוראים. ספר מעורר מחשבות, מלא עצב ומעט צחוק כמעט שבלתי אפשרי להפסיק מקריאתו. סיפורם של לאנדון וג'יימי החזיר אותי לא אחת לחשוב על חיי, ואף שאין מי מהשניים שחייו מזכיר במעט את חיי, עדיין נדמה לי שניקולאס ספרקס כתב את הספר הזה... עליי.
בקיצור, מומלץ לנשים כמוני שמבקשות להזכר בדרך ואולי אף חשוב ממנה, בכל הפרטים עצמם.

לפעמים אני חולמת בהקיץ.
אמא סיפרה לי פעם שחלומות בהקיץ הן זכות שיש לאנשים מסכנים בלבד.
"למה מסכנים?"
"כי אנשים כמונו לא יכולים לזכות בחיים טובים יותר מכפי שיתנו לנו החלומות בהקיץ" היא ענתה.
מאז חלפו שנים, דבר בחייה הדפוקים לא התרחש מעבר לאותן תקוות. אחר כך למדתי לקבל שאמא הרבתה להמציא דברים, בעיקר כשהיה לה צורך לתת בעצמה מעט תקווה. רצון להאמין שיהיה טוב, שהגוף והנפש יתרפאו, שהאהבה הישנה תיזכר שכאן היא גרה, שאבא ישוב ויכנס מבעד לדלת יום בהיר אחד.
אמא חלמה הרבה חלומות בהקיץ.
אצלי זה קורה בעיקר בזמן נהיגה כשאני עוצרת ברמזור. אור אדום הוא זמן מצוין להאט את החיים למינימום, לנשימה ומחשבות שווא בלבד. הלוואי והזמן היה עוצר כך בנקודה אחת אופטימית לאורך כל החיים אני לוחשת לעצמי ומיד מתנערת מהן, מאמא ומהמחשבה הנאיבית הזאת. אחר כך אני ממשיכה בנסיעה כאילו לא קרה דבר. מהדברים שהיו לי בראש בזמן הרמזור אני לא זוכרת כלום, אפילו לא שמץ מחשבה. כך או כך, אלו כנראה לעולם לא יבשילו למשהו אמיתי שיש בו תוחלת, לא של חיים ובוודאי שאין בו אהבה.
תוחלת החיים של אהבה הוא ספרו המצוין של ינץ לוי.
זהו סיפור על משפחה.
בעצם, זהו סיפורו של חלק אחד מתוך השלם כמו גם סיפורו של השלם המוותר או מכנס את סך חלקיו. חלום בהקיץ או מציאות כנה, ואין בו הנחות.
זהו סיפור על זמן שהיה צריך לעצור, על תקוות וציפיות שהזמן לא הצליח להבשיל, על עוד רגע שיהיה טוב יותר ועל החמצות. זהו סיפור אנושי ממעלה ראשונה.
תחילתו של הסיפור בפטירתו של לביא, אחד מששת האחים במשפחתו של מיכאל.
לביא "המוצלח" מבין האחים מגלה שנים קודם לכן כי נדבק בנגיף האיידס והמשפחה מתחילה בהתמודדות עם עצם המחלה, הבושה, התקווה והאהבה שישמרו ויהרסו אותם בזמנים הקשים ובאלו העתידים עוד לבוא. מכאן הסיפור מתאר את מציאות חיי המשפחה עד אותו הרגע. בפני הקורא נחשפים חיי המשפחה טפח אחר טפח בזכות כתיבתו הכנה והמרגשת של לוי בפרקים קצרצרים המתארים את תוחלת חיו של כל בן משפחה כמו זו של המשפחה עצמה. במהלך הסיפור נפרשות בפנינו תעצומות האדם כפי שאנו נהנים לדמיין אותן ברגעי השיא האנושיים כמו גם חולשתן של הדמויות המתרסקות בדיוק באותה העוצמה.
באמצעות מיכאל, מספר הסיפור, נתוודע אל אבי המשפחה, אדם חסר יכולת תפקוד עצמאית הנתמך על ידי משפחתו באהבה ורגעים קשים אחר כך נזנח אל מוסד סיעודי על ידי אותם אוהבים בדיוק. נתאהב באם המשפחה הממשיכה באומץ רב לשמר את התקווה והאהבה בין בני הבית זמן שהחלטותיה מביאות לעיתים את ההפך עצמו מכל שביקשה. כך נכיר גם את שאר הדמויות בסיפור ונברור בנפשן ובקרביהן, כך, בקריאה אשר דרשה ממני הפסקות נשימה תדירות, קיבלתי מינץ לוי זכות לעלות לנסיעה ארוכה על כביש חיים רצוף מהמורות ובו כמה רגעים של חלום בהקיץ זמן עצירה ברמזור אדום.
זהו ספר מומלץ מאוד שכולו אהבה, תקווה חיים ומוות. ספר שעטף אותי במשפחתיות שמעולם לא זכיתי לה זמן שהעלילה סחפה, סחטה רגש ולעיתים, אף העלתה בת צחוק על שפתי.
בקיצור, הספר הזה מומלץ לנשים כמוני הנהנות לעצור את החיים לרגע, להאט למינימום את הנשימה ולאמץ לעצמן מחשבות עמוקות שנותרות בקליפת הזיכרון כמעשה שהיו שלך. סיפור אשר באופן מוזר, יש אף למצוא בו תוחלת רבה של אהבה.

פעם כשהייתי צעירה היתה לי חברת אמת בשם מירב. לאחרונה היה כישרון גדול שגרם לי תמיד לקנא בה, למען האמת לכל הבנות, ממש כל החברות שלנו קינאו בה בגלל הכישרון שלה. בהתחלה לא כל כך אבל ככל שהתבגרנו והמבחנים בבית ספר הלכו ונעשו קשים יותר ככה היא הבריקה יותר. תמיד היא הייתה חביבת המורים, בצבא היא קיבלה את התפקיד הכי טוב ולאוניברסיטה היא התקבלה בלי כל בעיה, מרביתנו בכלל לא הגענו לשם. להבדיל ממירב ואפילו משאר חברותיי, לי לא היה זיכרון טוב כל כך כמו שלה, אני זכרתי ועדיין זוכרת מאורעות גדולים, רק דברים שיש בהם חשיבות גדולה ושום דבר יעיל. פרטים קטנים וחשובים מעולם לא הצלחתי לשמור בהארד דיסק הדפוק שלי.
קינאתי בה.
לפעמים, כשממש הייתי רעה בחלומות ובמשאלות שלי אפילו ייחלתי למירב שתאבד לפחות חלק מהזיכרון שלה, אבל רק לרגע אחד, בכל זאת חברת אמת. זה לא קרה, היא אפילו הזמינה אותי לחתונה שלה אחרי שנים שלא דיברנו. מירב הפכה לרופאה ואני נותרתי רק מזל, זו שמעולם לא זכרה דברים שיש בהם חשיבות.
את הספר מאחורי ההר של מאיה ערד קראתי במהלך השבוע האחרון. על ספרה הקודם העלמה מקזאן כתבתי בהרחבה בסקירה אוהדת מאוד שפרסמתי לא מזמן. את ספריה הנוספים עוד אקרא, אין לי ספק שהיא סופרת ייחודית ביכולותיה.
גם מאחורי ההר לא שונה כמעט מכל מה שציפיתי לו ממאיה ערד ובכל זאת הוא שונה. לצערי.
זהו סיפורו של זוהר מרצה לספרות בלשית. זוהר פרוד מאשתו ומערכת היחסים שלהם איננה כשורה. יום אחד, זוהר מקבל הזמנה להתארח בבית הנופש המושלג של יובי ויולי, זוג ישראלים שחי בארצות הברית, כחלק מהאירוח, זוהר נדרש להרצות לאורחים. במהלך שהותו זוהר עוסק בנסיון לפתור שלוש תעלומות המעסיקות אותו, הן במקום וגם באורחים השוהים בו.
כמו בספרה הקודם, גם הפעם הכתיבה של ערד מדרבנת אותך לקרוא בתאווה, הדמויות מפורטות, מעצבנות וקטנות, מושלמות בכתיבתן אך לא מושלמות במהותן. פגומות. הן מושכות ספק לא מושכות והעלילה זורמת מעליהן, לצידן ובתוכן. כן, זו חוויה נעימה מאוד לקרוא ספר של מאיה ערד, במיוחד העלילה, פחות מכך לצערי את הרצאותיו של הגיבור המחזיר את הקוראת הממוצעת אל שורשי הספרות הבלשית. זאת כאמור עשוי לעניין אחרות, אך לא אותי.
ועל אף שלא נפלתי מהספר הזה, בספר האחר שלה כאמור, ממש התעופפתי מעונג ולכן, הפעם ורק הפעם, לרגע אחד כבר לא קינאתי במירב. לא קינאתי במי שפעם היתה החברה הטובה שלי, זו שזוכרת הכל. כי בניגוד לעלמה מקזאן, הפעם הספר היה צפוי מידי, מעייף מעט, אפילו משעמם לרגעים אחדים. יותר מידי מסביב ופחות פואנטה או מתח. לא אימצתי את עצמי יותר מידי כדי לנחש מה יהיה בסופה של כל תעלומה. הפעם בניגוד לשארית חיי ולמירב, שמחתי שאת החוויה הזאת לא אזכור לזמן רב מידי, עדיף לי כך.
בקיצור, מומלץ למי שאוהבת ספרות שיש בה המון המון טעמים של פעם ובין לבין נהינת גם לקבל מנת מתח שיוצאת קצת קרה מהתנור.