ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

חבר קרוב אמר לי פעם, שהחיים מורכבים מתקופות קשות שביניהן יש... תקופות קשות. טרם החלטתי אם מדובר במשפט יותר עצוב או יותר מצחיק; מה שבטוח - לקוראי הרומן "סטונר" יימסרו שפע של הוכחות לכאורה לנכונותו, בטח אם אתה -נניח- בן למשפחה אמריקנית חקלאית מהדרום בראשית המאה העשרים, אנשים שתכלית חייהם התבטאה בניסיונות נואשים להוציא את לחמם מחלקותיהם הצנועות ושראו את עצמם גוועים במקביל להתדלדלותן של החלקות הללו, עם השנים. יצא לי לצפות קצת בשבת האחרונה בתכניות ה-Nat.Geo, אלה העוקבות אחר חייהם של מתיישבים בודדים באזורים פראיים באמריקה ומה נגיד לכם - אין הרבה שינוי גם מאה ומשהו שנים אחרי גלי הנהירה הגדולים בעקבות הזהב ושאר חלומות נואשים, של כל מיני טיפוסים שקיוו לצאת בין לילה ממעגל חייהם העלובים. במשפט אחד: אז כהיום, יום ללא הכנסה הוא יום שעשוי לשלוח אותך ואת משפחתך לישון רעבים. חד וחלק.

אלא ש"סטונר" איננו רומן 'קלאסי' בשום צורה ואופן. סיפור חייו של ויליאם סטונר לכאורה איננו מרתק במיוחד, אין בו הפתעות מרעישות או תהפוכות גורל מפתיעות והוא מתרחש רובו ככולו בין כתלי אוניברסיטת קולומביה ובביתה הפרטי של משפחת סטונר. זהו סיפורו של נער חווה, הבוחר במסלול חיים שונה מזה שיועד לו לכאורה 'משמיים' (לרשת את הוריו החוואים ולהמשיך אחריהם במסלול חיים של עבודת כפיים קשה - בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום), אך עם הזמן, לאור כישלון נישואיו כמעט מיומם הראשון וחוסר ההערכה המקצועית שהוא חווה באוניברסיטה, הוא מגיע לשאול את עצמו האם אלה החיים שקיווה לעצמו ואף - "האם אלה חיים השווים לחיות אותם". לא פחות. כמו כולנו, בכל יום...
כך שעלילתו של "סטונר" היא בעיקר אמצעי להעברת מסרים: מאבקו של אדם בודד, פשוט בהלכותיו וצנוע בשאיפותיו, להגשים את חלומותיו הקטנים על אף חוסר היציבות שסביבתו מייצרת (בעיקר אשתו הנוירוטית והבוס הטמבל) - והצלחתו בכך, אגב הישארותו נאמן לערכיו ולעקרונותיו; ומעבר לכך, א-פרו-פו מציאות ימינו ההפוכה בתכלית, נכונותו לשלם על כך מחיר כבד הכולל פקפוק ביכולתו המקצועית ונידוי חברתי.

מעניין ויותר מכך לציין, את ההקבלה שבין תלאות חייו של ויליאם סטונר -גיבור הספר- ובין אלה של ג'ון וויליאמס -הסופר: שניהם צאצאים למשפחות חקלאיות קשות-יום, שניהם נעשו מרצים באוניברסיטה, שניהם נפלו קורבן לעמיתים בעבודה עם מזג רע ויצר נקמנות ושניהם כתבו ספרים שנתקבלו באדישות אצל הקהל הרחב. במקרה של וויליאמס, כבר יותר מחמישים שנה שמרצים לספרות מוכרים בעולם כולו וגם כמה חובבי קריאה שנתוודעו לספריו למרות הכל, מופתעים מכך שהאיש לא פרץ את גבול 'הקוראים המקצועיים', לא מכר ספרים בטונות ונותר לפיכך "סופר של סופרים". בניגוד, למשל, לג'ון סטיינבק או -בטח- לג'.ד. סלינג'ר, שכתבו (בין השאר) על נושאים דומים אבל דווקא כן הצליחו לחקוק את שמותיהם על לוח המופת של הספרות האמריקנית והעולמית. הפסד שלו? הפסד שלנו.

"סטונר" הוא ספר מופתי. מהודק. מרגש. מעורר בך רגשות עזים של חמלה והזדהות. מכמיר לב, בעברית. מפתיע בפשטותו ומנצח במסריו. רציתם ספרות יפה ומעשירת-רזומה, שתהיה גם קולחת, גם קלה לעיכול וגם תותיר תחושה של 'קריאה משמעותית'? קיבלתם.



נ.ב. ספויילר: הרגע היחיד ברומן שבו יוצא מישהו נחרצות להגנתו של סטונר (מדובר בפינץ', ראש סגל האוניברסיטה, חברו משכבר הימים) - לא מותיר עין אחת יבשה. כמו נבחרת כדורגל עלובה מהמזרח התיכון, שרגילה לחטוף מכולם, ופתאום נותנת בראש למעצמה אירופאית ענקית במשחק חוץ, ומונעת ממנה עקב כך עלייה וודאית למונדיאל...

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על סטונר