ביקורת ספרותית על אוגוסטוס מאת ג'ון ויליאמס
ספר בסדר

---

בשנת 1981, חזרו הוריי (יחד עם אחי ואיתי כמובן) משהות של 4 שנים בפריז. המקום שאותו עזבנו בשנת 77 היה דימונה והמקום אליו חזרנו היה... דימונה. למרות שלי יש עד היום רק זיכרונות טובים ונעימים גם מתקופת "דימונה א" וגם מתקופת "דימונה ב" (ב-1986 בכלל עברנו לבאר שבע), לאבי, שחווה כל מיני עניינים בתקופת "דימונה ב", בעיקר בעבודה, היתה נטייה לומר בכל הזדמנות ולכל מי שתהה בסביבתו - "לא חוזרים לאהבה ראשונה". עניין, שאגב, הוכח שאין לו שום אחיזה במציאות (אם כבר - הפוך!), לאור מחקרים פסיכולוגיים וסקרים מקיפים שהוכיחו מספר פעמים ולאורך זמן, שקרוב ל-50% מהאנשים הנמצאים כעת בזוגיות בעולם, היו עוזבים את בן/בת זוגם כדי לשוב לאהבתם הראשונה. בום.

ולמה נזכרתי בזה? כי ג'ון וויליאמס (הסופר, כן?! לא המלחין!) הוא סוג של 'אהבה ראשונה' שלי. סופר אניגמטי, פרפקציוניסט, כולה חצי עמוד עליו בויקיפדיה באנגלית, שכתב בסה"כ 4 ספרים בחייו (מהם 3 תורגמו לעברית) ושכמו אמנים רבים וטובים לפניו, זכה בהכרה חוצת גבולות - בעיקר בערוב ימיו ולאחר מותו (לא כולל את פרס "הספר הלאומי" של ארה"ב, אותו קיבל בשנת 1973 עבור הספר הנסקר כאן -"אוגוסטוס"- עשרים ואחת שנים טרם לכתו לעולם שכולו טוב). על שני הרומנים האחרים שלו שתורגמו לעברית, "סטונר" ו"בוצ'רס קרוסינג", כתבתי כאן סקירות מקיפות, בעיקר כדי לשתף בהתעלות שחשתי בעת קריאתם ולאחריה, ולגבי השני -"בוצ'רס קרוסינג"- אפילו הלכתי לחפש פיסית את 'מקורות ההשראה' של הסופר - בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה האמריקנית. כן, עד כדי כך היה לי זמן פנוי ב-2017.

בקיצור, לא הייתי מתאר את "אוגוסטוס" כאכזבה, בוא, זו עדיין מלאכת מחשבת של הלחמה בין חלקים רבים המרכיבים בסופו של דבר פאזל גדול ומרהיב; זו עדיין עבודת נמלים סזיפית של 'דקורטיזציה'(פועל שמשמעותו היומיומית היא - הוצאה מושלמת של אידרות הדג טרם אכילתו) - במקרה הזה, עיצוב דמותו הייחודית של הקיסר אוגוסטוס, דרך עשרות רבות של "איגרות" שמוחלפות בינו ובין חבריו, עמיתיו, משפחתו ואויביו, וגם בינם לבין עצמם, כשכל אחת מהן מוסיפה משהו, תורמת משהו, מקדמת; וזה, בסיכומו של דבר, עדיין ג'ון וויליאמס קלאסי, שאתה בכלל נבהל מלחשוב, לאור מה שאתה יודע כבר על היוצר ועל יצירתו, כמה זמן לקח לו לערוך את המחקר המקדים לקראת הספר, ואז לשבת ולכתוב את האופוס המטורף הזה של "איגרות" כביכול היסטוריות. אני מהמר על כמה שנים. קל.

אלא, שבדומה אולי ל"יוליסס" של ג'ויס, "אוגוסטוס" הוא יצירה הדורשת התמודדות לא קונוונציונאלית של הקורא. "האיגרות" כתובות אמנם, פחות או יותר, בסדר כרונולוגי, אבל אף אחת מהן (וגם לא כמה מהן ברצף), אינה עומדת בזכות עצמה, אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה ואינה מתיימרת לעמוד בזכות עצמה. קרא הכל וצלצל אליי אח"כ. נדבר. סבלנות, אורך רוח, הכרת החתן, כל אלה תכונות נדרשות והכרחיות ב-CV של מי שמתכנן לצלוח את הספר הזה. פייר? מזמן לא מצאתי את עצמי במאבק פנימי קשוח כזה, בין אותו כלל (חוק?) שקבעתי לעצמי מלפני שנים, שלא להשליך מידיי שום ספר שהתחלתי בקריאתו - טרם הושלמה מלאכתי (דבילי, דבילי, אני יודע...) - אל מול המאמץ הכמעט פיסי שהקריאה בזה גבתה ממני. תוסיפו לכך שבכל זאת נשתלו בספר הזה כמה וכמה פנינים של נחת. ובמיוחד שכתב את זה פאקינג ג'ון וויליאמס. אהבתי הראשונה.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על אוגוסטוס