“יוצא לי לתהות, מפעם בפעם, ביני וביני, לגבי השיקולים של המולי"ם בארץ לקראת החלטה אם לרכוש את זכויות התרגום וההפצה של ספר מסוים, מדוע ולמה. מבלי להבין דבר וחצי דבר בנושא, נראה לי שזה עשוי להיות משהו בכיוון של מה שעושים התיאטראות המרכזיים בארץ בשנים האחרונות: משלבים בין רפרטואר קלאסי ומודרני עבור "הקבועים", ומתבלים עם כמה קשקושים לא מזיקים בכל עונה, קלילים ואף מוסיקאליים - עבור הקופה.

הספר של מורין קלהאן למשל, סוג של עיתונאית חוקרת ובעלת טור במגוון של עיתונים ומגזינים אמריקניים, חלקם טבלואידים חובבי סקנדלים וחלקם כתבי עת רציניים יותר, יושב בדיוק על נקודת החיבור הזו, בין הקלאסי ובין הסקנדליסטי, סליחה - הפופולארי: מחד, הוא מזכיר ואף מחייה מבחינות מסויימות את סגנון הכתיבה שאפיין את עידן הניו-ז'ורנליזם (סוף השישים/ראשית השבעים של המאה הקודמת), בפרט מספר רפרנסים שיכולים לשמש בקלות במשפט היפותטי של הסופרת באשמת פלגיאט מהספר הגדול ביותר בעידן הז'אנר, א-פרו-פו, "בדם קר" של טרומן קפוטה (לכל מעריצי "פחד ותיעוב" של האנטר ס.תומפסון וכותבים חובבים בויקיפדיה: אין לכם מושג!). אין ל"אמריקן פרדטור" לא את עומק הכתיבה המעלפת, לא את יכולת ההתנסחות הוירטואוזית ולא את ה-Finesse הכל כך מוכר של "בדם קר", אבל ברור שקלהאן קראה אותו, יותר מפעם אחת, וסימנה הערות והפניות בעזרת מדבקות קטנות צבעוניות בראשי עמודים חשובים מבחינתה. ואוי ואבוי לה אם היא מירקרה בטוש זוהר בתנ"ך הזה...

מאידך, למרות שבשתי היצירות הפושע ופשעו נחשפים בשלב מוקדם ואין עליהם עוררין, הרי שבמצב הזה, כל אחת מהיצירות 'תופסת כיוון' שונה לחלוטין: "בדם קר" מפעיל עליך הקורא מניפולציה מתוחכמת, תיאור כביכול אובייקטיבי (הפוך לחלוטין מאובייקטיבי! זוהי הרי תמציתו של הז'אנר!) של חייהם של הפושעים עד כה, עניין שמוביל אותך בלי משים מנקודת התחלה של תיעוב כלפיהם לנקודת סיום של חמלה כמעט בלתי נמנעת. אני גמעתי את הספר בנשימה אחת ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי לאחר מכן - מה לעזאזל קרה כאן... מה קרה לי... "אמריקן פרדטור", נאמן לחלוטין לעידן הקיטוב, ההקצנה והסנסציוני -כפי שמתבטא בתקשורת וברשתות החברתיות, כולל בכתיבתה לעיתים של קלהאן עצמה- הולך בכלל לכיוון של תיעוד כל השגיאות האבסורדיות שביצע הן הצוות שחקר את הרוצח הסדרתי ישראל קיז והן הצוות "ששמר" עליו, כולל שפע של קרבות אגו הזויים בין בעלי תפקידים, חוסר מקצועיות ואי הבנת הסיטואציה, כל מה שגרם לכך שבסופו של דבר-ובזה עוסק הספר יותר מכל- רוצח סדרתי שפל חשף בפני האומה האמריקאית רק את קצה הקרחון של פשעיו ולא העניק טרם נטילתו את חייו, בקלות מייאשת אגב, מזור ונחמה לעשרות משפחות אמריקאיות החיות עד היום בחוסר וודאות.

"בדם קר" הוא מניפסט על חברה צבועה ואכזרית. "אמריקן פרדטור" הוא פרק בסאגה הבלתי נגמרת - "איזה אידיוטים אלה הממונים על ביטחוננו, יא אללה". "בדם קר" הוא ספר חומל. "אמריקן פרדטור" זה נבוט לפנים. והעובדה שהתרשמתי משניהם, אולי גם מלמדת משהו עליי ועל השינויים שחלו בי, לרבות איך לפני 15 שנים, כשקראתי לראשונה את "בדם קר", הייתי נוח לראות מנעד של אפור בין השחור ללבן, ואיך היום, אני אפילו לא חושב להשקיע שנייה של מחשבה לגבי ה"למה" או ה"איך הגיע". אפס סובלנות. כמו רבים בימינו.”